ביקור מולדת
סיפור רומנטי לראש השנה
(מתוך ספרה של אלומה עברון "שדה הנשיקות האדומות".) לרכישה באינטרנט כספר מודפס הביתה או אלקטרוני לקריאה
https://indiebook.co.il/shop/שדה-הנשיקות-האדומות(
כפכפי גומי לרגליה, מגבת על זרועה ועיתון 'הניו יורקר' בידה,
פרופסור א. מנהטן כמעט יצאה מחדרה, ששביל אבני שיש מוביל
ממנו לחוף הפרטי של המלון, כשהטלפון צלצל. העוויה של קוצר
רוח עיקמה את פניה הנאות כשהצמידה את האפרכסת לאוזנה. קול
גברי חמים שאל: "ארץ־ישראל? פרופסור ארץ־ישראל מנהטן?"
היא קפאה בתדהמה. שמה הפרטי הנלעג הוסתר מכל העולם זה
עשרים ושתיים שנה! מאז עקרה לניו יורק כדי להשתמט מהגיוס
לצה"ל ונישאה נישואי תועלת לישיש אמריקאי שגסס ממחלה
סופנית, איש לא ידע מה מסתתר מאחורי אותה א. מסתורית.
וכעת התגלה סודה הנורא!
"אין לי מושג את מי אתה מחפש", שמעה את עצמה עונה בקול
צונן. "ארצי! לא השתנית! היית ונשארת בתולת הקרח כמו בכיתה
ח', כשהיינו חברים…" הדם אזל מפניה של פרופ' א., וברכיה החלו
לרעוד עד שנאלצה לשבת.
ביקור המולדת השנתי שלה הלך וצבר הפתעות בלתי נעימות
בזו אחר זו. זה התחיל כשלא שמה לב לתאריך השיבה לניו יורק
– לאחר ראש השנה ולא לפני כן, כמנהגה. בהמשך אירע בלבול
בין 'דן כרמל' לבין 'דן נתניה', והיא נאלצה למצוא את עצמה
בעיר הפרובינציאלית המשמימה הזאת, וכעת – רוח רפאים מעבר
שהיא מנסה לשכוח.
אבל לתשרי לא היו כוונות להיעלם כמו רוח. קולו המתרונן דלה
את כל הסיפורים שחשבה שלעולם לא תשמע שוב. איך גילו שהם
היחידים במחזור הנושאים שמות כה מוזרים, איך הפכו בני ברית
בהתחלה, וחברי נפש אחר כך, איך נתן לה את כינוי החיבה –
'ארצי', והיא קראה לו בשובבות – 'מר תשרי', איך נרשמו לאותו
בית ספר תיכון יוקרתי בחיפה והתנשקו לראשונה בערב ראש
השנה, כדי שיזכרו את התאריך לנצח.
היא צנחה על הכורסה, חלשה מעוצמת הרגשות שהציפו אותה.
מר תשרי… מי היה מאמין שיחזור בשלום מכל מלחמות הדמים
בארץ, שבהן צפתה בטלוויזיה האמריקאית, וליבה מפרפר . אך
היא הייתה נחושה לעולם לא להביט לאחור.
לעולם לא ליצור קשר עם מישהו מעברה שמכיר את אותו שם
פרטי נורא שקיבלה מהוריה, ושעליו סלחה להם רק כשהלכו
לעולמם. אבל בניגוד לה, תשרי מעולם לא התבייש בשמו המגוחך
ואפילו התגאה בו. הוא היה מציג את עצמו במשפט: "שמי תשרי,
ואני אדם קדוש ביותר…"
"נו, ומה איתך? שמענו שהתחתנת עם מישהו שיכול להיות סבא
שלך", המשיך רוח הרפאים לענות אותה. "הוא מת", ענתה קצרות.
שתיקה השתררה מעבר לקו. "לא, לא היו לנו ילדים, כי היה לו
סרטן", ענתה על שאלתו האילמת.
"תשמע, אני בדיוק בדרך לים, אז אשמח לדבר איתך בהזדמנות
אחרת", חתכה את שטף שאלותיו. אך את תשרי אי אפשר היה
להעליב. לא אז ולא היום. "בואי אלינו לארוחת ראש השנה!"
ביקש־דרש באותו טון מלא קסם שלו, שלא השתנה מאז. אותו
קסם שלא יכלה מעולם לעמוד בו.
"אני… לא יודעת… הטיסה שלי עוד לא סגורה… כל הסיכויים שלא
אהיה בארץ בערב ראש השנה…" גמגמה, כשמוחה תר בקדחתנות
אחר תירוץ טוב יותר, אך לשווא. רק זה חסר לה, לשבת לשולחן
החג עם משפחתו, אשתו, ילדיו, אולי גם נכדיו… נו, באמת, מעניין
את קצה הציפורן שלה. היא תחפש טיסה שיוצאת לפני ערב החג,
ויהי מה! כסף זה לא הבעיה שלה מאז קיבלה את הירושה השמנה
מבעלה ז"ל.
אבל כשחזרה לחדר לאחר השחייה, חלוק מגבת לבן עוטף את
חיטובי גופה ושערה הרטוב מסתלסל סביב פניה השזופות, לא
הצליחו ניסיונותיה הטלפוניים להשיג דבר. הסוכן שלה התנצל
ש"לפני החגים כל הטיסות מהארץ מלאות בנוסעים לחו"ל",
משרדי הנסיעות העמוסים השאירו אותה על הקווים התפוסים
דקות ארוכות, עד שטרקה בזעם. ואילו חברות התעופה כלל לא
הואילו לדבר איתה. הבלגן שהולך בארץ הפרימיטיבית הזאת!
לא נותרה לה ברירה אלא להיעלם מהמלון בערב החג, כדי שתשרי
העקשן, שמזיז הרים כשהוא רוצה משהו, לא ימצא אותה. לכן
נענתה כמי שכפאה שד לחיזוריו של אותו רופא כסוף שיער ונאה,
שכנה לקומה, וניאותה לצאת איתו לארוחת ערב באחת המסעדות
המפוארות באזור התיירות של נתניה. היא במיוחד קבעה איתו את
השעה המוקדמת שש בערב, כדי שתספיק להיעלם בעוד מועד.
כשנשמעה הנקישה על הדלת, רצה לפתוח, ככל שאפשרו לה
שמלתה הנוצצת, ההדוקה לגופה, ונעלי העקב המוזהבות. היא דחפה
כמעט בגסות את הרופא לעבר המעלית, משתוקקת להסתלק מכאן
בהקדם. עומדת בפתח המלון מחכה לרופא שיוציא את המכונית
מחניון המלון, תופפה באצבעותיה בעצבנות על תיק ה'לואי ויטון'
היוקרתי שאחזה. בהגיע הוולוו השחורה, זינקה לתוכה כמעט בריצה,
ונשמה לרווחה כשהמכונית פרצה קדימה.
"אוף!" פלטה בהקלה, מסיבה מבטה אל הרופא. "אין לך מושג
ממה ניצלתי…" המילים נתקעו בגרונה כשמבטה הבלתי מאמין
קלט שהנהג הוא לא אחר מאשר… תשרי! "אתה מטורף, או מה?"
צווחה. "מה עשית למחזר שלי? ""העלק־מחזר שלך ויתר לי ברצון,
כששמע שאנחנו נשואים ושאני לא מהסס לירות בכל המאהבים
של אשתי", באה התשובה תוך צחוק חנוק.
"החוצפה שלך עוברת כל גבול!" רתחה פרופסור א. "הורד אותי
מהמכונית מייד!" אבל תשרי רק צחק. "בהחלט אוריד אותך…
בביתי. כולם מחכים לך, ואת לא תאכזבי אותם, ברור? אני מזהיר
אותך!" "מה אתה אומר!" שאגה פרופסור א. בטון השמור עימה
לנחותים ממנה. "ואם לא – מה תעשה לי?" "זה מאוד פשוט,
אפרסם ברבים את שמך הפרטי המלא", חיוכו של תשרי היה
מסנוור. במובן זה לא השתנה כלל.
היא הופתעה קצת כשראתה את הווילה המפוארת שלו. "מה המקצוע
שלך?" שאלה בסקרנות אמיתית. "אני חקלאי", באה התשובה.
"זוכרת שנדברנו בינינו שנעסוק רק במקצועות שיתרמו למדינה?
אז פיתחתי את כל הנושא של ירקות אורגניים, ומתברר שהולך
לי לא רע. ומה את עושה?" פרופסור א. שתקה. לא היה לה כל
עניין לספר לו שהיא מנכ"לית בחברת פרסום. משום מה זה לא
נשמע כרגע מקצוע כל כך יצרני.
היא פסעה לתוך הווילה המוארת, כשפנים חייכניות מברכות אותה
בחמימות. תשרי הציג אותם בזה אחר זה: "אימי… אחותי הקטנה,
בעלה, שתי הבנות, אחי הגדול, אשתו, שני הבנים, בת דודתי…"
פרופסור א. חיכתה.
"ואשתך? והילדים?" לא התאפקה לבסוף. "הם באירופה. הם גרים
שם מאז התגרשתי", ענה תשרי. כעת הגיע תורה להיות מוצגת.
"תכירו את האישה שסיפרתי לכם עליה כל כך הרבה, פרופסור א.",
אמר תשרי חגיגית, והוסיף, "ובבקשה אל תשאלו לשמה הפרטי,
הוא חסוי, כמו של כל עובדי השב"כ…"
פרופסור א. התבוננה בפנים הידידותיות שמסביבה, ריח של מרק
חג עלה באפה, וחום נעים התפשט בגופה. "אל תשימו לב לליצן
הזה", מצאה את עצמה לפתע אומרת בעליצות. "יש לי שם מיוחד
שאני מאוד גאה בו: ארץ־ישראל!"
- · כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)