מחיר התהילה – ביקורת על ההצגה "פונדק הרוחות" (תאטרון החאן)
"מה שחסר לי, שום דבר אינו חסר לי, שכחתי מה חסר לי, שכחתי מה עלי לזכור" נאמר במחזה "פונדק הרוחות" על הרגש שנשכח מהגיבור מאז ששקע באמנותו לחלוטין. משפט זה שנכתב על ידי נתן אלתרמן בשנות החמישים של המאה הקודמת בהחלט גורר מחשבה על המחיר שמשלמים כיום רובנו. הרצון להוכיח עצמנו בקריירה, להגשים את ייעודנו הוא סוג של דיסוננס עמו אנו נאלצים להתמודד באופן יומיומי כאשר נכנסים למשוואה חיי המשפחה. ואין ספק שלמרות שחלפו למעלה מחמישה עשורים מאז נכתב, המחזה עדין מעלה סוגיה קשה לדיון הציבורי, או יותר נכון לפתח חטאת רובץ.
כותב המחזה, המשורר, הסופר והמחזאי הנודע נתן אלתרמן, נחשב עד היום לאחד המשוררים החשובים והמשפיעים ביותר בשירה המודרנית הישראלית. מחזה זה הוא הראשון שכתב ואחד המוצלחים ביותר. "פונדק הרוחות" הינו מחזה ארס פואטי, שמראה את המחיר שמשלם אדם על הטוטאליות באמנות. גיבוריו הראשיים של המחזה הם חננאל הכנר המחונן ואשתו היפה והמסורה לו, נעמי. בנקודת הזמן שהמחזה נפתח, אנו פוגשים בחננאל עוזב את אשתו באישון לילה, על מנת ללכת ולהגשים את חלומו המוסיקלי. נעמי הסכימה למכור את גופה וחירותה לבן החלפן לפרק זמן של שניים עשר שנות עבדות. הכסף מעסקה זו הועבר לחננאל על מנת שישמש אותו להתרכז באמנותו ולא לעבוד. חננאל ונעמי חתמו ביניהם על הסכם כי בתום תקופה זו, הם יפגשו באותו המקום ובאותה השעה ויתאחדו. לאחר שעזב את נעמי, חננאל הולך לפונדק, שם אנו מתוודעים למספר רוחות וחננאל מתיידד עם קבצן ועם הפונדקית, שמלווים אותו במסעו לעבר הגשמת חלומו וההגעה לפסגה. במהלך שנים אלה, ניתן לראות כי חננאל שמכר את נשמתו לשטן, מצליח מאוד, מתבהם ונהנה מחיי מותרות ותענוגות. נעמי לעומת זאת, עוברת עינויים רבים על ידי בן החלפן שמאוהב בה ועקב דחייתה אותו, רודה, משפיל ומכה אותה. גופה החזק והיפה של נעמי הולך ונעשה חלש וגבה כפוף עקב סחיבת שקי כבדים. למרות זאת היא אינה מאבדת תקווה, לא מתלוננת וממשיכה לחכות בכיליון נפש לבואו של אהובה עד הסוף הבלתי נמנע.
מחזה זה מכיל טקסט שיש להבינו לעומק, שכן הוא מכיל מסרים גלויים וסמויים לאורך המחזה. בין אם מדובר בשמות הדמויות הראשיות שמעידות על אופיין ואף מרמזות על עתידן ובין אם מדובר על שמות סתמיים לדמויות המשנה, כמו החלפן, שמעיד על העסקה שעשה עם חננאל והחליף את אשתו בכסף. כלומר, כל מילה בטקסט היא חשובה ומשמעותית. על עבודת הבימוי למחזה הקלאסי הופקדה הבמאית שיר גולדברג, שהיא במאית הבית של תאטרון "החאן". הבמאית, שיר גולדברג ניסתה להוציא את המרב מהמחזה ולתת מפרשנותה. ראשית היא בחרה להראות את השינויים שעוברים על חננאל ונעמי במהלך השנים, בו זמנית על הבמה. רעיון שמצאתי מרענן. שנית, היא הוסיפה שירים של אלתרמן (שלא הופיעו במחזה המקורי) עם לחן קברטי. לזה אני לא התחברתי, השירים גדשו את ההצגה ויצרו פספוס של מסרים דרמטים וכמו שאומרים "כל המוסיף, גורע". החלק הבעייתי ביותר היה הקצב האיטי של ההצגה שנגרם ממעבר לא אחיד מסצנה לסצנה. בנוסף, היו השמטות וחוסר דיוקים מהמחזה, אשר צרמו לי. אולי אני קטנונית אבל מדוע התוכי לא הופיע יחד עם בעל התיבה? אם כבר מדייקים אז עד הסוף. למרות כל זאת, היו גם דברים טובים. הבחירה במוזיקה הנהדרת של הקונצ'רטו לכינור מס' 1 של פרופקופייב (שלומי ברטונוב), הפיחה רוח חיים במחזה בעת שהתנגנה (חבל שלא התנגנה יותר). התנועה המדויקת ומתוזמנת (אריאל וולף) שבשילוב עם המוזיקה הקלאסית שברקע והתלבושות המחויטות (טל קילשון) תרמה לאחת הסצנות היפות בהצגה; התפאורה המינימליסטית (אדם קלר) הלמה את התפתחות העלילה והייתה מעניינת ואמנותית. עם זאת, בניית במה מוגבהת על הבמה שירתה את אחת הסצנות שהתרחשה בספא, אך מכיוון שמיקום זה לא היה במחזה המקורי לטעמי היה מיותר.
החלק העיקרי בהצגה הוא השחקנים והם גילמו את תפקידיהם על הצד הטוב ביותר. הבולטים היו עירית פשטן שגילמה את הפונדקאית והפגינה משחק מרגש ודרמטי, אריאל וולף שיחק חננאל עצמתי ומרגש וסוזנה פפיאן (חדי העין יזהו אותה מהסדרה "כיפת ברזל") הייתה מטלטלת ועוצמתית בתור נעמי המסורה והמאוהבת, שעוברת ייסורים קשים בזמן הצלחתו של בעלה – כולי סקרנות לגבי תפקידיה העתידיים של שחקנית מבטיחה זו.
צילום: יעל אילן