"קבלת השונה – השווה" – ביקורת על ההצגה "מיכאל" – תאטרון אורנה פורת
בשנים האחרונות ישנו עיסוק הולך וגובר בחברה בקבלת האחר והשונה. הצגות הילדים עוסקות בנושא זה לא מעט. אחת מהן ולטעמי המפורסמת ביותר היא ההצגה "דירה להשכיר". הצגה זו, המבוססת על ספרה של לאה גולדברג אמנם מציגה בעלי חיים אך המסר של קבלת האחר, השונה, עמו יוצאים הצופים הצעירים נטמע באופן אפקטיבי.
ההצגה "מיכאל", אף היא עוסקת בנושא זה. היא מתארת את סיפורו של מיכאל שאוהב מאוד לצייר בכל רגע פנוי שיש לו. מבחינה חברתית הוא מתקשה ליצור קשרים עם חבריו לכיתה, שמשחקים בעיקר בכדור, תחום בו הוא לוקה בחסר. חברו היחיד הוא ילד בשם שחר, עמו הוא מרבה לשחק במשחקי אבירים ונסיכות. יום אחד גם שחר נוטש אותו ומעדיף לשחק בכדור עם אורי הספורטאי והבדחן של הכיתה. כתוצאה מכך, מיכאל מסתגר בתוך עצמו ונכנס עמוק לתוך עולם דמיוני, בו חבריו הם דמויות מצוירות, אבירים ונסיכות. נקודת המפנה קורית כשמיכאל מתחיל לעמוד על שלו ומראה כי כשרונו הייחודי גם יכול לחבר אותו לשאר הילדים בכיתה.
יש משהו קסום בהצגה זו שמבדיל אותה מאחרות. התפאורה (תות הרבט) שנראית כאילו יצאה ממחברתו של ילד והתלבושות (לימור הרשקו) שנראו כאילו ילד ציירם, נתנו תחושה של כניסה לעולמו הפנימי של ילד קט. מצאתי זאת יצירתי, ייחודי ושובה לב. הבמאית (צביה הוברמן) שהיא גם מחברת המחזה, השתמשה בבמה ככלי בו היא מעבירה את הלך רוחו של הגיבור הראשי והכניסה את הצופים בעצם לעולמו הסודי ונקודת הסתכלותו על העולם שסביבו. בנוסף, הדיבור בין שני המדיומים השונים, אנימציה בקטעי וידאו (נמרוד צין ועינת רודמן) יחד עם השחקנים שעל הבמה היה מתוזמן היטב ושילובם יחד עם המוזיקה התוססת (אמיר לקנר) והתאורה המדויקת (אורי מורד) תרמו לקצב המהיר של ההצגה. גם השחקנים עשו עבודה טובה ובראשם, השחקן הראשי, תומר אופנר המצודד שנכנס בטבעיות לנעליו של מיכאל הביישן.
בניגוד להצגות אחרות בהן הייתי שלא מתייחסות בצורה רצינית להבנתו של הילד ויש בהן אף זלזול מסויים ברמת האינטיליגנציה שלו, פה ישנה חשיבה מחוץ לקופסא והיא מותאמת לגילאי כיתות א', ב', שנמצאים בתחילת דרכם בבית הספר. בגיל זה הילדים עוברים למסגרת חדשה לימודית תוך הכרות עם ילדים חדשים ומתחילים ליצור קשרים חברתיים, לכן ההצגה מאוד רלוונטית עבורם. מדובר בהצגה אינטליגנטית, מעניינת ואף משעשעת שחשוב להראות לילדים. אני יכולה לומר בפן האישי שעלו לי נקודות למחשבה בעקבות ההצגה ושבתי בת השש מאוד התחברה ונהנתה. בקיצור – מומלץ בחום.
- צילום: יוסי צבקר