ביקורת בונה, הורסת אותי

ברגעים האלה שהוא מעביר עליי ביקורת אני לא רואה את המדהימות שבו. אני רואה מפלצת. והמפלצת הזו מאיימת עליי, על ההגנות ששמתי לי, על המופלאות שבי, על השמחה שגייסתי לחוות בה את החיים.

אני חווה קושי מאוד גדול סביב נושא הביקורת בשבועיים האחרונים. זה התחיל מחברה שפנתה לייעוץ רגשי וחזרה המומה וכואבת מעוצמת האמת שהוטחה בפניה. זו הייתה מטרת הייעוץ והיא אף התכוננה לשמוע דברים מהסוג הזה. היא פנתה לייעוץ מתוך ידיעה שתשתקף לה אמת מודחקת במטרה להעלות אותה למודעות ומשם לעשות עבודה. עצם הידיעה לקראת מה היא הולכת, לא מנעה את ההתרסקות. אני יודעת שזה שונה מביקורת שאנחנו מקבלות מבן הזוג (או נותנות) ובכל זאת, הדימיון כל כך גדול. בן זוגי אומר עליי שאני לא יודעת לקבל ביקורת. והאמת- הוא צודק. זה לא שאני מתעלמת או מדחיקה את נושא הביקורת- להיפך- אני כל כך פגועה וכואבת מהדבר שנאמר, מהצורה שבה זה נאמר- שאני מיד עושה עבודה מול זה. רק לא לחוות שוב את הביקורת והכאב שאיתה.

ככל שאני חושבת יותר על המשמעות של ביקורת- כך אני מרגישה עצובה, מאוכזבת, קטנה. בן הזוג שלי הוא פשוט אדם מדהים. הוא נעים וחברותי ומצחיק, רומנטיקן, אוהב, מחבק. אבל ברגעים האלה שהוא מעביר עליי ביקורת אני לא רואה את המדהימות שבו. אני רואה מפלצת. והמפלצת הזו מאיימת עליי, על ההגנות ששמתי לי, על המופלאות שבי, על השמחה שגייסתי לחוות בה את החיים. ברגעים שהוא מפיל עליי את הביקורת הפנים שלו משתנות, הופכות רציניות ואפילו כועסות. כל השלווה שבי מתאדה באותן שניות ואני מרגישה כל כך פגועה, מכווצת.

למה? למה האקט האלים הזה? שגורם לבן הזוג האוהב שלי להיעלם ובמקומו אני מקבלת מישהו זר. ועם המישהו הזר הזה אני צריכה להכנס למיטה בלילה, פיסגת הבטחון שאני רוצה להתרפק עליה בסוף כל יום. בפעם האחרונה שהייתה לנו שיחה רצינית, בקשר לעסק שלי, הרגשתי מבול האשמות שנורה לעברי. זה תמיד הולך אחורנית ולצדדים כאילו מנסה לשקף לי את השורש הרע שבי שנמצא בכל מקום. זה היה רגע קשה. אני חייבת להתוודות שהייתי צריכה רגע לנשום עמוק ולהגיד לעצמי בלב: "אני לא חייבת להשאר נשואה לדבר הזה" כדי שאוכל להיות נוכחת ברגע. הייתי חייבת רגע להפריד את המקום הטבעי שלי שרוצה לפייס, לאסוף, להצליח בנישואים כדי לחשוב רגע על עצמי. וקרה שם משהו. ברגע שהורדתי את התלות. ההאשמות קיבלו את המקום שלהם, הייתי פנוייה להקשיב והכי חשוב ומשמעותי- פתאום יכולתי לראות את הכאב שלו, את הפגיעות שלו ואת התסכול והוא רק מבקש לדבר אותה. להיות חלש רגע. לפרוק.

אז אני מרשה לעצמי לכתוב שביקורת היא דרך לומר: נפגעתי ממך. ביקורת היא לא בונה את הצד השני, היא הורסת אותו. אבל היא בונה את מעביר הביקורת. הוא משחרר את הפגיעות שלו, הוא מגן על עצמו מערכים של אדם אחר שמאיימים על הבטחון שלו, על הדרך שהוא מכיר.  והדרך שבא נאמרת ביקורת היא הרסנית ויש בה משהו אלים גם אם מלווה אליה מבט מחבק, מילים יפות שעוטפות, חיבוק בסוף. ביקורת הורסת, אותי.

אני רוצה להבדיל רגע בין ביקורת על מעשה לבין ביקורת אופי. כשבן הזוג לא זורק את הזבל, הוא בסה"כ לא זרק את הזבל. הוא לא : "אתה מזניח את הבית, אתה לא מעורב, לא לוקח חלק, לא אכפתי, מזלזל, נותן ל להתמודד עם כל האחריות, אין לך מילה" לא!!! הוא רק לא זרק את הזבל. ואם את, אני פגועות כי יש פה מסר יותר גדול מהזבל שלא נזרק. מוטב שנפגוש את בן הזוג שלנו ונשתף ממה אנחנו פגועות, מה הצורך שלנו, מה הקושי שאנחנו חוות.

בסדנת תאטרון מודע- לשחק עם הרוח של עינבל מרום היה רגע מפקח שבו היא אמרה לי: תחזרי על כל מה שאמרת עכשיו, אבל הפעם בגוף ראשון. זה היה פשוט מופלא לחוות את הקושי בלדבר את הביקורת, אפילו הסמוייה, כשאני מתייחסת אך ורק אליי, לרצונות ולצרכים שלי מול בן הזוג.

כתבתי את "מתנת המילים הנבזיות" באמת מתוך הצורך לתת מענה למה עושים עם המידע שקיבלנו (הביקורת). וכתבתי שמילים יכולות להיות באמת נבזיות ופוגעות ולכן, לפני שעושים עבודה עם נושא הביקורת כדאי להרשות לעצמנו להפגע. להגיב לפגיעה. בין אם לבכות, לברוח, לצעוק, ללחוש- להגיב כמו שאנחנו מרגישות באותו רגע ורק אחר להתפנות לברר מה שיקפו לנו, מה המסר שלנו לעבודה עצמית ולהתפתחות. ואני רוצה להוסיף, שאם נוכל באותם רגעים לשחרר את התלות באדם השני, להבין לרגע שזוגיות, כמו כל דבר בחיים, היא הזדמנות שאנחנו יכולים לממש אבל גם יכולים לבחור שלא. שעצם ההאחזות שלנו בזוגיות והרצון להצליח במערכת הזו. הוא זה שמקשה עלינו לקבל את הביקורת. ואם נשחרר את האחיזה – נוכל לראות את הפגיעות של הצד השני שמסתתרת מאחורי כל ביקורת ולהתפנות להכיל אותה. להתפנות לחבק את האיש הכואב שמולנו- לא מפלצת- אדם כואב. ואם נוכל להתחבר לכאב שלו, להבין רגע. נוכל להחליט על מה אנחנו לוקחות אחריות ובכך משחררות מעט מהכאב שלו ובמה אנחנו נשארות אייתנות אל מול עצמנו. והמלצה למי שפה- דברי את הכאב שלך במקום את הביקורת. דברי את הצורך שלך, את החוסר שלך, את התשוקה הלא ממומשת. תמנעי מהאדם היקר שמולך לחוות את המפלצת, תני לו הזדמנות לחבק אותך, להכיל את מה שאת אומרת, את הכמיהה שלך. הוא כבר ייקח את האחריות. הוא ימשוך את החלק שלדעתו נוגע לו וישמור על עצמו, ואת, שמרי על עצמך גם. חבקי את עצמך ותזכירי לעצמך כל יום שאת בזכותך עצמך וכל מה שסביבך- הוא הזדמנות, מתנה.  מגיע לנו בן זוג אוהב ומכיל לצידנו, מגיע לנו להתרפק על כתף (או על חזה) בסוף כל יום מלא התמודדויות וטלטלות, רגעים מאושרים וסיפוק.  ומגיע גם לו, מגיע לו לחוות רגעים של שלווה בבית, התרפקות על המנוחה והנאה ממרחב בטוח.

אני רוצה להודות לנשים היקרות שהשתתפו בדיון אצלי בדף על נושא הביקורת. דיון מפקח, מעצים, מלמד ונוכח באמת ובאותנטיות. תודה לכן על האומץ לחשוף.  הדס ויסמן על זוגיות בפייסבוק. וגם להודות מהלב לדיקלה אייל סיטון, על חברות אמיצה והיכולת שלך לערבב איתי הכל.

הדס ויסמן, מאמנת נשים לזוגיות בשלושה מפגשים.

דף הפייסבוק www.facebook.com/dsdsvor

055-6602179 dsdscaml@gmail.com