בינך לבינו

מאמר דעה, מיועד עבור המין היפה, אך עשוי לעניין גם אתכם הגברים.

פתיח:

רב הנסתר על הגלוי ואולי זה אך טבעי כיצורים שכלתנים שאנחנו, נחזיק בתפישות השיבוץ ה"ראוי" ונמיין תופעות והתנהגויות למסגרות מקובלות, כך נוח לנו יותר להתמודד עם מציאויות מורכבות.

כך גם אני, ניסיתי במשך שנים לבנות תבנית המאפיינת את הבחורה הטיפוסית התל אביבית. כוונתי לא צלחה, אך כן הצלחתי לזהות תופעות החוזרות על עצמן. אשתף אתכן בכמה מהן:

כותב מניסיוני הדואב ארוך השנים כרווק תל אביבי. היו ימים בהם חייתי כחסר מוסר, פגעתי במודע בנפשות תמימות ולו רק בכדי להביא עצמי לסיפוק רגעי של תשוקות שטחיות. התעלמתי באופן מוחלט מיכולת השפעתי הישירה והעקיפה על הצד השני. שלא תבינו אותי לא נכון, מעולם לא כפיתי עצמי על אף אחת, כמובן שהכל נעשה בהסכמה מלאה, אך לעיתים כל הדרכים היו כשרות להשגת המטרה.

בעיר זו, בה אני חי, תל אביב, הכל קורה, צלקתי וצולקתי, פגעתי ונפגעתי, תסכלתי ותוסכלתי, אהבתי ונזרקתי, ניצלתי ונוצלתי.

כל אלה הוסיפו סימן ועוד שריטה ועוד קשקוש על קירות נפשי, מה הם אם לא סיבות לנפש לפתח מגננות!? אם לא חומות בצורות שהאדם הסביר יקיף עצמו בהן, לא ירצה לצאת מחמת הספק שהצפוי יקרה והשלילי יתרחש. וזה לא שאני אדם פסימי מטבעי, פשוט חיי לימדו אותי שכך עובדים הדברים.

כעת, לאחר שיצאתי ממרוץ העכברים הבלתי פוסק, בהסתכלות בוגרת על הדברים. ממקום שלו, אני מצהיר בפני עצמי, שאיני מוכן לפגוע עוד! עצמי התעודד, אך רק במקצת, כי מי אני אם לא עוד טיפה בים גדול מידי.

קשה לשמוע וקשה להרגיש, קשה לומר דברי אמת, הכנות אינה יודעת לעבור דרך החומות. קשה לדבר בפתיחות וקשה להיחשף, אמינות זו כבר מילה גסה. הפגיעה לאורך השנים, קשה מנשוא, אנחנו מעדיפים להישמר מלהיפגע. החומות שומרות עלינו שלא נפגוש באכזבה.

התרגלנו לחיות בתוך החומות של עצמנו, רגשותינו כהים ואף ייתכן שאיבדנו את יכולתנו לאהוב ולהרגיש נאהבים, אך המוכר והידוע עדיף. הסיכון בחיפוש אחר האהבה מאיים וספק אם שווה את הסיכוי לאהבה שסיכוייו שווים לליקוי חמה, המתרחש בממוצע פעמיים וכמעט וחצי בשנה.

אף על פי כן, סבור אני שעל כל אחת ואחד מאיתנו מוטלת האחריות למצוא את היהושוע בן נון הקטן המתחבא בעמקי נפשו, זה שבכוח האמונה ימוטט את החומות, יתגבר על פחדיו וייפגש עם מהותו.

"וסבתם את העיר, כל אנשי המלחמה, הקיף את העיר פעם אחת. כה תעשה ששת ימים.
ושבעה כהנים ישאו שבעה שופרות היובלים לפני הארון, וביום השביעי תסבו את העיר שבע פעמים.
והכהנים יתקעו בשופרות. והיה במשוך בקרן היובל, כשמעכם את קול השופר, יריעו כל העם תרועה גדולה, ונפלה חומת העיר תחתיה, ועלו העם איש נגדו".

אישה קומי לעשות כלים אבל תשאירי את העוגה שלמה ואלף פעמים אמרתי לך אני חוזר מהעבודה אני רוצה שהבית יהיה מסודר… הבנת?!

אכן מילים קשות! אבל איך בדיוק העוגה קשורה לכל הסלט הזה?

להחזיק בתפישת עולם מסוימת בהכרח כרוכה וקשורה לצדדים חיוביים אך גם לשליליים או במילים אחרות, חובות לצד זכויות.

מי הוא האדם הפרימיטיבי המחזיק בתפישות ארכאיות אלה, מקובעות מחשבתית, נוקשה. מניח את הדעת שאדם זה נולד אל תוך מציאות שכזו ובסך הכל ממשיך את שרשרת המקובעות וחלילה לא פותח ומפתח מחשבות על דרכים אפשריות אחרות.

ייתכן והאדם הזה, הוא את! אסביר…

ראשית אסייג ואומר ש"כל התימנים קמצנים וכל היהודים חמדנים", אלה דוגמאות להכללות טיפשות ומכעיסות. אני הראשון בקו חזית האינדיבידואליזם וככזה אין במאמר זה כל כוונת הכללה. גם אם לעיתים כותב באופן מוחלט, זה רק לשם הדגשת הרעיון. נחזור לנושא…

אז מדוע ביחסים שבינה לבינו, הגבר הוא זה שצריך לעשות את הצעד הראשון? מדוע כשאת כל כך מעוניינת בבחור שזה עתה הכרת בקיופיד או בכל אפליקציה אחרת, לא תעזי לשלוח הודעה? ומה לגבי לגשת לגבר המוצא חן בעינייך כשאין מסכים המסתרים את מבושייך?

הרי לא כך הדברים עובדים!

האמת, שיכול לחוש בנוחות המחבוא שהחברה יצרה עבורך. כשהדברים מסתדרים עם הנוחות שלנו וגם אם נובעים ממקומות מיושנים, לא נשאל שאלות ולא נמחה, נוח לנו פה. אך כשהמטבע נופל על הצד הלא מתאים, לא נוח, "איזו התנהגות פרימיטיבית".

אם לומר ביושר, איני מאשים אתכן בנות! הורגלנו במשך זמן רב מידי שהיחסים בינינו עובדים באופן מסוים. לא פיתחתי תקווה שתסכימו איתי, אך מקווה שהצלחתי לעורר מחשבה.

מנגנון האבסורד כך בחרתי לכנות את תופעת ה- אגו בראש מעייני, אם אתחיל מהסוף אומר שמנגנון זה אינו רע. הוא נועד לשמור ולהגן על האני הפנימי שלנו. אז מדוע בכל זאת בחרתי לכנותו אבסורד?!

מנגנון זה גורם לנו לוותר על רצונותינו. היוצרות התהפכו! במקום שניתן למקום העמוק שבנו (רצון מהותי) להוביל, אנו מאפשרים ולרוב שלא במודע, לאותו מנגנון להוביל ולנהל עבורנו את רצונותינו.

מעין רגרסיה כלפי פנים, כלומר נסיגה לטובת הסתמכות על חוויה ראשונית של הכלה עצמית אשר אינה מושקעת באובייקט החיצוני המאיים. נסיגה באופן מטאפורי לביטחון המוחלט שברחם. או במילים פשוטות, אנחנו פשוט נעדיף לקבל החלטות המנוגדות לרצון האמיתי שלנו ויש לכך השלכות:

בטווח הקצר, אנו עלולים לשלם מחיר אישי כבד שיפגיש אותנו עם חוסר התרצותה של מהותנו. מה שעשוי להתבטא באופן פיזי (בעיות עיכול, כאבי ראש, תשישות, דפיקות לב ועוד) או באופן נפשי (מועקה ותחושות דומות).

בטווח הארוך, אנו עלולים למתוח את גבולות נפשנו עד לנקודת פיצוץ, זו הנקודה בה הנפש אינה יכולה עוד להכיל את התעלמותנו מרצונותיה האמיתיים – מהותיים. למקום זה מגיעים דרך פיתולי הדרך העוברים בסיבוב ההזנחה וחוסר ההקשבה, סיבוב הבריחה וההתעלמות, זה מקום נמוך, נמוך מים המוות.

האמינו לי, אתם לא רוצים להגיע לשם.

בני אדם נחלקים לשני סוגים, אלה המנהלים חיים מכורח נסיבות ואלה שהם הנסיבות עצמן. מחוללי הנסיבות הם אנשים שהצליחו בדרך פלא להבין מה שאנשים הנוטים למות מבינים רגע לפני עזיבתם את העולם.

בוני וואר, אחות אוסטרלית שעבדה במחלקה סיעודית לחולים שנותרו להם 12 שבועות לחיות, ערכה מחקר במסגרתו שאלה את מטופליה, מה הם חמשת החרטות שלהם? ("The Top Five Regrets of the Dying").

במקום הראשון והשכיח ביותר השיבו: "הלוואי שהיה לי את האומץ לחיות את החיים כפי שאני רוצה, לא את החיים שאנשים אחרים ציפו ממני לחיות".

במקום החמישי והאחרון אמרו: "הלוואי והייתי נותן לעצמי להיות מאושר יותר".

חברה סיפרה לי פעם על דייט כושל שהיה לה. סיפרה על כך שממש לא מצא חן בעיניה שהבחור בחר שיפגשו בחוף הים ועוד בערב וגם לא ברור היה לה, למה דווקא יין אדום ומה פתאום נשיקה בסוף הדייט ועוד ועוד. הקשבתי באיפוק ונתתי לה לפרוק לבסוף שסיימה, אמרתי: "כל ששמעתי זה התמסכנות, אי לקיחת אחריות, זרימה עם מציאות מוכתבת".

עמדי זקוף ובפעם הבאה תשאלי עצמך, מה את רוצה? איך את רוצה שהדברים יקרו? הפסיקי לחשוב על ריצוי הצד השני ושימי עצמך במקום הראוי בו את לוקחת אחריות ונוהגת את חייך על פי רצונך.

עלינו ללמוד ממטופליה של בוני, שרגע לפני מותם הביעו חרטה על כך שלא השכילו ליצור את נסיבות חייהם ולחיות בהתאם, כך גם עלייך מוטלת האחריות ליצור את נסיבותייך שלך ולדבוק בהן.

הדרך למלוכה פנימית, היא הדרך ההפוכה למציאות ההשלכתית, ערכך תלוי באחריותך.

השריטה שלו זו לא השריטה שלך כולנו יצורים מורכבים, הרבה מחשבות, לא מעט פחדים, הדחקות, חששות, חלקנו מנהלים וחלקנו מנוהלים, מי מודע יותר ומי פחות להתנהגותו כלפי הסביבה. על סך על המורכבויות שבנו, ממליץ לכן לא לקחת אחריות על "שריטות" של אחרים ובטח שלא לתת לאלה להשפיע או לשנות את התנהלותכן הטבעית.

אם גבר שהכרת הפך כפייתי לגבייך, אין הדבר אומר שמעתה ועד עולם כל הגברים שסביבך הם כאלה. ואתה, אם בחורה שניגשת אליה בנחמדות במטרה להכיר, השיבה: "עוף .. עוף לי מהעיניים", שלא ירפו ידייך, זה שלה – לא שלך.

עלינו להיות מדוייקים וזריזים, אחרת שריטות של אחרים יהפכו להיות המציאות שלנו.

ערה? אז מה עדיף שיחה או הודעה. כשהיינו ילדים קטנים ורצינו משהו, באופן טבעי וללא מחשבה עמוקה, מתוך מקום אגוצנטרי – הישרדותי היינו זוחלים אליו ולוקחים אותו. כעת שחלפו מספר שנים, כילדים בגן, מודעים יותר לסביבתם, מערכת התקשורת הבין-אישית התפתחה אך לא הושלמה, מה שיצר התנהגות לקחנית. לדוגמה, כשרצית להכיר את הילדה הכי יפה בגן, משכת לה בצמות, רצית למשוך את תשומת ליבה מבלי לומר לה שאותה אתה רוצה.

נדלג על גיל הטיפש עשרה ועוד שנים מעצבות בחייו של אדם ונתייצב על גיל מודע לחלוטין לסביבה, סיבה ותוצאה. דרכי התקשורת הבין-אישית הספיקו להשלים התפתחותן וכעת נתמקד בתקשורת הכרותית – רומנטית, (רגע לפני הפגישה הפרונטלית) לפניכן שתי אפשרויות:

הראשונה היא, שיחת טלפון כזו שתאפשר לשני הצדדים להכיר טוב יותר, דרך בחירת המילים, אופן הניסוח והאינטונציה. בחירה באופציה זו, היא הבחירה הבוגרת בעיני, משום שאינה מסתירה דבר. ניצב אדם שהחליט שהאותנטיות שלו, אינה גורם מעכב, אלא דווקא היא תהיה זו שתוביל אותו בדרך למציאת זוגיות. עלינו להפנים את המשפט הברור מאליו, אך חשוב שיעלה על הכתב, אין אנו רוצים אדם, שאינו רוצה בנו (המקום האותנטי, האמיתי החשוף).

השנייה היא, הודעה כדרך התקשרות, מאפשרת לנו להתחבא מאחורי המילים הכתובות. אינה נפתחת כלפי האדם שבצד השני ואינה נחשפת. נוח ובטוח להסתתר מאחורי המקלדת המאפשרת לחשב ולשקול את מילותינו, להתייעץ עם חברתנו הקרובה ולספק לבסוף עיוות עלוב של רצון מזויף.

במאמר "איך להשיג חברים כמבוגרים עסוקים" שפורסם במגזין “Epoch”, מובא מחקר שנערך באוניברסיטת קורנל והרווארד. תוצאות המחקר הראו שאצל רובנו קיימת הנטייה הטבעית להאמין כי אנשים זרים שהכרנו אינם מעריכים אותנו ובכך לנסות ולהימנע מיצירת קשרים חדשים. הניסוי מראה שרובנו עסוקים בביקורת עצמית ובביצועים "הגרועים" שלנו לאורך השיחה, דבר המקשה עלינו לשים לב לגינוני הקירבה שהביע כלפינו הצד השני.

אתן מבינות, אנחנו אלה המשוכנעים בניהול ה"גרוע" של השיח, תקועים בביקורת עצמית שאינה אוחזת במציאות. המחקרים מראים שההפך הוא הנכון. רובנו מעריכים את שותפנו לשיחה יותר ממה שאנו חושבים שהוא מעריך אותנו. על כן, בשיח הבא שתנהלו, הרשו לעצמכן לחשוב מחשבות טובות, סביר שהצד השני חושב עליכן את אותן המחשבות בדיוק.

בהמשך לנקודה הקודמת, הוא התקשר, לא עניתי… אשלח לו הודעה. "אנשים כמהים לאנשים כמוהם", כלומר אוהבים אנשים הדומים להם.

בתקופתו של ברק אובמה, נשיא ארה"ב, באחד מביקוריו בארץ כשנחת בנמל התעופה בן גוריון השיל מעליו את החלק העליון של חליפתו. מיהר לעשות אחריו גם רה"מ, בנימין נתניהו. תגובתו הזריזה של נתניהו היא למעשה תגובה שנועדה לחזק באופן בלתי מילולי את התקשורת בין השניים. תקשורת פתוחה והרמונית הנוצרת על ידי תחושה של מכנה משותף, התאמה ושיקוף של שפת הגוף, כך שתת המודע משדר לצד השני שאנחנו איתו. על אותו משקל נמצאת ההתאמה שבבחירת דרך ההתקשרות.

אם התקשרו אלייך, התקשרי בחזרה ואם סימסו, לכל הפחות סמסי בחזרה.

אלה הם כללי התנהגות בסיסיים, המהווים חלק מ – 93 האחוזים מהתקשורת בינך לבינו.

_{להעמקה נוספת בנושא, קראי על המושג ראפור – NLP.}

כללי המשחק שלי הם, היינו נפגשים כל ילדי המושב כדרך קבע בצהרי כל יום למשחק כדורגל שהיה נמשך שעות. מתחלקים לקבוצות ומשחקים כך שהקבוצה המפסידה יורדת מהמגרש וזו הממתינה עולה במקומה. משחקים מלאי אמוציות, כל אחד מאיתנו נתן הכל ונלחם כאילו מדובר על משחק הכרעה, ממש העפלה לגמר גביע המדינה.

בדיעבד ושלא במתכוון, פתחתי חלק חשוב באישיותי במהלך אותם ימים – קבעתי את כללי המשחק שלי!

חלק מהשחקנים (חבריי מהמושב בשכבות הגיל השונות) היו משחקים חזק, "מכסחים" כפי שהיה נהוג לומר.

צורת המשחק, תיקוליו וכוחניותו של השחקן שמולי עמדו אל מול כללי המשחק שקבעתי לעצמי. על פי כללים אלה, הקפדתי לשחק בהגינות וללא כוונות זדון לפגוע ביריב, משחק חזק במסגרת הכללים המקובלים.

בדיוק כפי שאותו ילד שהייתי פיתח לעצמו את היושרה הפנימית לשמור על כללי המשחק שלו, ללא תלות באופן המשחק של השחקנים שסביבו. כך מוטלת עלינו האחריות ליצור ולאחר מכן לשמור על כללי המשחק שלנו בחיים הבוגרים בכל תחומי חיינו, גם בתחום ההיכרויות.

לא פעם נתקלתי בתופעות כמו, "לא אגיב לו עכשיו, שלא יחשוב שאני זמינה מידי, אשלח הודעה מחר" או משחק הפאסיב-אגרסיב, "מה קרה?", "לא, לא קרה כלום" (מידת הלקחנות שעוד נדבר עליה בהמשך).

תופעות אלה, הם למעשה משחקים שהצד השני יוזם ורוצה שניקח בהם חלק. זורק לעברנו את הכדור ומצפה שנתפוס. הישמרו לא להיגרר אחר מניפולציות, היו קשובים לעצמכם ואל תאפשרו למי שמולכם לקבוע את כללי המשחק בייחוד שאלה אינם מתאימים לערכים שלכם, מנוגדים לתפישתכם והפוכים לבגרותכם.

אלה, לא ישנו את אופן התנהלותי שלי! הדבר היחיד שיתקיים ממשחקים שכאלה אשר אינם הולמים את האדם שאתם, הוא ההתקרבות לקו האדום, קרי ההבנה שבחורה זו או לחילופין בחור זה אינם מתאימים עבורכם.

יוטב לכל הצדדים, אם תברכו לשלום ותעזבו את מגרש המשחקים הילדותי שלהם.

רומא לא נבנתה ביום אחד, הכל כאן עכשיו ומיד ואם לא, איפה הכלים שאשבור אותם. הטכנולוגיה המתפרצת לכל עבר, גרמה לתופעת המיידיות להתפתח בקצב מסחרר, אפליקציות שמדווחות בזמן אמת על זמני ההשכמה של הנשיא, אוכל חם המגיע הישר לפתח הבית, כל שתחפוץ בלחיצת כפתור – תקבל, אפילו בת זוג מובטחת או לכל הפחות מין מזדמן.

אנחנו דור שלא יודע סבלנות מהי. התופעה נטעה שורש במהירות והישר לתת המודע של כל בני הדור. משהו לא מסתדר, נאמרה אמירה שלא במקומה, שוברים את הכלים. שפינוזה אמר פעם "כל דבר שהוא יפה וראוי הוא בהכרח נדיר וקשה" ואני אומר ש"כל דבר שהוא יפה וראוי הוא בהכרח נדיר, קשה ודורש סבלנות".

רובנו חונכנו על מודל האהבה ההוליוודי, בו רגע אחרי שהנסיך מתאהב בנסיכה, השניים נצמדים וחיים לנצח נצחים, ללא בעיות ובהסכמה מלאה. אך ביום שבו מתגלה אי הסכמה, האדמה רועדת.

"זו לא האהבה שהבטיחו לי", כשראיתי את הסרט "הנסיכה על החמור הלבן 2".

תופעה זו מתקיימת לא רק בקשר זוגי, אלא גם לפניו, עוד בשלב ההיכרויות. מאוד קל להעביר אדם שמאלה, לומר "הוא לא בשבילי". דווקא המעשה הלא ברור מאליו, זו הבחירה הגדולה, הרצון לעבוד, להפוך את הבלתי מוכר לידוע ואת חוסר הוודאות למלא בחום, לתקשר מתוך סבלנות והבנה שקשרים, בזמנים מסוימים זקוקים לזמן.

99 אחוזי מסה ופרצוף חמוץ אחד, 99 אחוזי מסה, זה האחוז שמכילה השמש מכלל המסה הקיימת במערכת השמש בה אנו חיים. מסה זו גורמת לעקמומיות במרחב, המתבטאת ככוח המשיכה. כוח זה גורם לכלל כוכבי הלכת במערכת השמש, לנוע סביב השמש עצמה.

"הוא לא דיבר איתי כבר יום שלם" – "קבענו לפגישה והיא לא הגיעה" -  "למה היא התייחסה אלי בחמיצות שכזו"

קיימת בנו הנטייה לחשוב, להאמין ולהרגיש שכל דבר המתרחש סביבנו וכל התנהגות או חוסר תגובה קשורים בקשר ישיר אלינו. ברברת המחשבות, הרהורים, חששות ותהיות, מה לא עשינו בסדר. ההתעסקות המלאה הזו בעצמנו עלולה לגרום לשתי תופעות מדאיגות:

הראשונה, אי שקט, הסתגרות, עלבון ומעמסה נפשית כבדה. השנייה מונעת מאיתנו להתייחס למצוקותיו של הצד השני, התובנה שאני לא מרכז הכובד בחייהם של אחרים, מאפשרת שחרור והסתכלות מפוכחת יותר של המציאות, המאפשרת לנו להכיל, לקבל, לסלוח ולהיות במקום הנכון עבור האנשים הסובבים אותנו שאולי בדיוק ברגעים אלה, צריכים אותנו יותר מכל.

גם בהקשרים רומנטיים המתפתחים, קיימת הנטייה לייחס כל צעד של הצד השני כתגובה או פעולה הקשורה באופן ישיר אלי. בואו ננסה להיות מעל זה, להצליח לנתק עצמנו מעצמנו, לא מתוך מקום אגואיסטי, אלא דווקא מתוך מקום מתחשב. זה האור האמיתי שמחובתנו להפיץ, בתור שמש היודעת שהיא בסך הכל עוד כוכב בתוך חלל גדול בהרבה.

התקרבי לעצמך אזרי אומץ להתגבר על פחדייך להיות פגיעה, המקום הזה שכולנו מאוד נרתעים ממנו מפחיד ומאלץ לחצות את החומות, את ההגנות השומרות עלינו. היכולת לחצות את הקווים, תאפשר תחילה להתקרבות אמיתי אל עצמנו, לצלול אל מקומות כנים וחשופים שיפתחו את שערי הפחדים המודחקים ואותם אזורים שמעולם לא העזנו לגעת בהם. פועל יוצא של אימוץ דרך זו, היא ההזדמנות הנפלאה להפוך את מערכות היחסים שלנו למשמעותיות יותר ע"י הטמעה וקבלה של אזור ההיפגעות והסרת הפחדים מחשיפתו כלפי מי שמולנו.

בשנת 1994, נערך מחקר בארה"ב שסקר עשרות מחקרים אחרים שעסקו באופן שבו חשיפת פרטים אישיים משפיע על הקשר החברי. המחקרים תיארו את בניית הקשר כתהליך הדרגתי, במהלכו ככל שהפרטים האישיים נחשפים הקשר בין הצדדים הולך ומעמיק.

הוא או היא מצידם לא יוכלו להישאר אדישים למראה אדם אמיץ הפותח באופן מלא ושלם את המקומות שרובנו כל כך מקפידים להסתיר. תחושת הקירבה תגדל, הרצון לקחת חלק במופע החשיפה המופלא הזה יחלחל גם אליהם. אנשים לא יכולים להישאר אדישים לדברי מהות כנים אליהם הם נחשפים.

כמובן שיש לשים לב שמידת החשיפה אכן הולמת את קרבתכן לצד השני, אחרת אם תחשפו פרטים אישיים לאדם שעל פי תפישתו עדיין מרוחק מכם, הדבר עלול דווקא להרתיעו ולהרחיקו. הבנת נקודה זו היא קריטית בבניית מערכת יחסים חדשה.

אני רק אניח את זה כאן. זה חכם יותר לגלות את רצונו של האחר מאשר להניח הנחות. למעשה הכותרת המתאימה יותר לפסקה זו היא תקשורת. אם רק היינו לומדים לדבר, לשאול את השאלות הנכונות, לא להניח הנחות, להיות קשובים יותר לצד השני ופחות לעצמנו.

בעולם התקשורת הרחב, קיימות תופעות שליליות רבות, אספר על שתיים מהן:

הראשונה היא תופעת "התשובה המושלמת", בטח קרה לכם פעם שבמהלך שיח כשהצד השני מדבר, אתם מתחילים לארגן את תשובת המחץ המושלמת שלכם, הרצון לספק תשובה הולמת או לחילופין היהירות שכבר הבנתם את דבריו עוד בטרם הספיק להשלים עצמו. תופעה מטרידה זו הופכת אותנו לקשובים מהסוג הגרוע ביותר. מזמין אתכם לערוך ניסוי עם עצמכם, נסו להקשיב, אבל באמת להקשיב מתוך סקרנות אמיתית לדברי האחר, הרשו לו לסיים את דבריו מבלי שמיד תשתלטו על השיח. שחררו את המקום המשיב, האמינו ביכולת דיוק התשובה שלכם לכשתגיע, דווקא בגלל ההקשבה המלאה ואי הכנתה מראש.

השנייה נקראת שיח מונולוגים, שיח מהנפוצים בארץ ובעולם כולו. חוקי השיח: חוק ראשון היה קשוב, קשב רב פן תפספס נקודה הקשורה אליך. חוק שני ואחרון, אם החוק הראשון התקיים ואכן זיהית פיסת מידע הקשורה בך, יש לפרוץ לשיח, לבצע השתלטות דורסנית שאינה מתחשבת ומיד ספר על כך לצד השני ורצוי בהתלהבות יתרה. לא ארחיב במילים נוספות על תופעה זו, מספיק שקראתם ופיניתם מקום של כבוד בתאי זיכרונכם. המודעות וההכרה יעזרו לכם לשנות הרגל מגונה זה.

תקשורת היא מהות הכל. חשובה ביותר ביצירת קשר בין-אישי. אם לא נדע להקשיב נפגום ביצירת הקשר והגשר הנותנים מקום לצד המשתף ואף מאפשרים לו לבחון מחדש את מחשבותיו ולבטיו. אם נסתיר ולא נשתף, הסתרות אלה יהפכו להיות חלק מאיתנו. אם נחזיק בבטן ולא נשחרר, סופם של המעמסות הנפשיות להתפוצץ, אם נניח הנחות, נטבע בתוך ים עמוק של מחשבות שליליות.

בדקו את דרך התקשורת שלכם ואת טיבה, שימו לב לדברים שנאמרים ואף חשוב יותר לאלה שלא נאמרו מעולם.

נקודה זו אמנם קצרה אך חשובה מאין כמוה. והיא מתחילה כך, "טוב יאללה מעולה, קבענו עוד 20 דקות שם", מנתק את השיחה ומיד קולט ששכחתי לתלות את הכביסה. שולח הודעה, "חיים שלי שכחתי לתלות כביסה, אפשר שנתעכב 5 דקות". משיבה: "מה שבא לך, כבר מאוחר".