הנה המקום להתוודות: יש לי שריטה עמוקה כשמדובר בשגיאות כתיב ושגיאות שפה שמעצבנות אותי. התגובה שלי היא מאוד ילדותית: אני מפסיקה לקרוא מיד. למשל, אם מישהו כותב "שהייתי קטן", או אם יש שיבוש בשם של אדם שהכתוב עוסק בו. רק בספרים של תמיר סנדיק אני מגלה אורך רוח, כי הם תמיד כל כך מוקפדים ומדוייקים, אבל הפעם חשבתי שאפילו הם הגזימו: בשלושה מקומות שונים היה כתוב "אמונה תפלה". הרגשתי שאני נתקעת, למרות שהסיפור שאב אותי אליו. אחרי שסיימתי להתעצבן בשקט בדקתי את העניין והתברר לי שטעיתי. לא היתה לי שום סיבה להיתקע על השטות הטפלה הזאת, כי מסתבר שמבחינת האקדמיה שתי האפשרויות תקינות.
ואז שמתי לב לדימוי הפטל שחוזר על עצמו לאורך הסיפור, והתבוננתי שוב בכריכה והבנתי מדוע היא מציגה שלושה גרגרי פטל על כף יד, על רקע של שרכים. והמשחק הזה, בין הטפל לפטל, שבה את ליבי.
אין שום דבר טפל בסיפור הזה, רק יופי מרובד בשכבות רבות. זוהי חליפת מכתבים בין טינה הופגוד, חוואית ממזרח אנגליה, ובין אנדרס לארסן, אוצר המוזיאון לארכיאולוגיה בסילקבורג, דנמרק. הם פחות או יותר בני אותו הגיל, ופחות או יותר אחרי השיא של עצמם. השמחות של חייהם קשורות בעיקר בילדיהם ובזה, לכאורה, מסתכם הדמיון ביניהם.
אנדרס חי את חייו בין ארבעת קירות ביתו לבין ארבעת קירות המוזיאון. הוא כמעט שאינו ער לטבע שסביבו. הוא עסוק בהתבוננות בעבר.
טינה חיה את חייה בחווה המשפחתית, רואה את עצמה כגלגל שיניים אחד מיני רבים במערכת המשומנת שמפעילה את החווה. היא יוצאת יום יום אל החוץ, ערה לשינויים במזג האוויר ולהתחדשות שמביאות איתן עונות השנה. היא עוסקת בייצור מזון וכל כולה הווה, ללא עבר וללא עתיד. בילדותה, קראה את הספר "אנשי הביצות" שעוסק ב"איש מטולון", אדם שמת במאה הרביעית לפנה"ס והשתמר באופן מושלם בביצות הכבול. הוא אחד המוצגים המרכזיים במוזיאון בסילקבורג. מאז, חלומה הגדול הוא להגיע לסילקבורג ולחזות בפלא במו עיניה.
אנדרס אינו שואף לגדולות והמסע שלו הוא פנימה, אל תוך הסביבה בה הוא חי ואל תוך עצמו.
טינה חולמת על מסע לדנמרק ובינתיים היא יוצאת מגבולות החווה לעיתים רחוקות, תוך כדי שהיא מנסחת לעצמה מחדש את מאווייה וחלומותיה.
שניהם, כמעט ללא תנועה, יוצאים למסע עמוק ורגיש, מלא תובנות, בתוך נפשם. הם סקרנים ומשתפים זה את זו בידע שלהם על עולמם הצר לכאורה וחושפים בפנינו מחשבה עמוקה וחוכמת חיים. הם כותבים זה לזו על אספנות ועל פרידה מחפצים, על שמחות ועל פרידה מאנשים יקרים, על טקסים, על החיים שאולי הוחמצו ואולי פתאום נמצא בהם הכוח לפתוח את עלי השרך הפתלתלים.
"אתמול, כשליקטתי פטל שהקדים להבשיל, חשבתי על כך שאנשי תקופת הברזל ציפו לחיות חיים אחרים אחרי החיים שחיו", כותבת טינה לאנדרס. "בכל פעם שאני מלקטת פטל אני פוסעת לאורך השורות ומקדישה תשומת לב רבה ככל האפשר לחיפוש כל פרי בשל. אבל זהירה ככל שאהיה, אני מגלה פירות שלא ראיתי קודם, כשניגשתי לצמחים מהכיוון הנגדי. חיים אחרים, חשבתי, עשויים להיות כמו מעבר נוסף בשורת שיחי הפטל". (עמ' 81)
במסע, כל אחד מהם מוצא משהו שאיבד ונפרד ממשהו שמכביד עליו. הם מעניקים זו לזה משמעות, שמחה וחמימות ומשאירים לנו טעם של פטל חמוץ-מתוק בפה, עם רצון להמשיך וללוות אותם בכל אשר יבחרו ללכת.
הספר ניתן לרכישה באתר ההוצאה, במכירה מוקדמת הפתוחה גם לקהל הרחב (כשלעצמי, טוב להיות ידידה. שברתי שיא של מהירות הפעם). המכירה המוקדמת תסתיים מחר בחצות ולמחרת, כך הובטח לי, יגיע הספר לחנויות בכל רחבי הארץ.
