כבר שבועיים שאני מבשלת פוסט שיעסוק בבניית הביטחון העצמי בקרב ילדים.
קראתי מחקרים, עבודות שנעשו ושמעתי פודקסטים בנושא. כבר התכוונתי לסקר את בנדורה והמחקר המעניין שלו על מסוגלות עצמית שתקף גם היום, אחרי 40 שנה. אך שום דבר מזה לא יהיה אותנטי כמו הסיפור של יובל, הסנדוויצ'ית שלי.
יובל, בת 4 וחצי, מאוד חברותית. מאוד מאוד אוהבת לארח אבל, כאפרה עליה, לא ממש מתחשבת באמא שלה המארחת. היא תעשה הכל ותאמר הכל כדי שיבואו אליה חברים (הגננת מתעדת יומן פגישות שבועי עמוס) ולא שהיא, חלילה תצטרך ללכת אליהם. ויש מיליון סיבות: "כי אולי יש להם כלב מפחיד או אוגר מפחיד, אני לא מכירה את ההורים שלו" ועוד ועוד סיבות.
אני כבר יודעת שאסור לי להזניק הורה אחר אם אני מתעכבת איפשהו כי אין סיכוי שתסכים ללכת עם אף אחד. אפילו פעם, כשנתקעתי במוסך, הגננות נשארו איתה עוד 45 דקות כי סירבה בתוקף ללכת עם הורה של אחד החברים הטובים שלה.
לא מזמן, באחת הנסיעות של טל לחו"ל נשארתי עם הקטנה חולה בבית. יום קפוא, גשם זלעפות והקטנה עם חום גבוה וישנה שנ"צ עמוק. מצב ביש. הדבר האחרון שמתאים עכשיו זה להכניס אותה לאוטו ואז להוציא ואז להכניס…
ניסיתי את מזלי והתקשרתי לשכן, שכבר היה כמעט בבית אבל בלי לחשוב פעמיים חזר לגן (גשם זלעפות, כן?) לנסות להביא את יובל ואני הייתי בדקת קריאה בבית כי ברור שלא תסכים.
יובל תחילה בכתה וסירבה בתוקף להצטרף אליו, אבל לאחר שהבינה שהוא חזר במיוחד בשבילה וגם אולי כי קצת שידל אותה במילקי בצרכניה, לשמחתי הרבה נרגעה, נעתרה לבקשתו והצטרפה אליו ואל ביתו, החברה שלה.
הגיעה הביתה עם המילקי והאבא הרטוב עד לשד עצמותיו ואני הרעפתי תודות עבורו ותשבוחות עבורה.
כשהלך, הסתכלה עלי יובל במבט גאה ועוצמתי על כך שהיתה אמיצה וסיפרה לכל מי שרק היה מוכן להקשיב על ההצלחה שלה.
שלושה ימים רצופים לאחר מכן אמרה שהיא רוצה לחזור איתם הביתה וגם לשחק בלעדיי בביתם. החוויה שלה היתה עוצמתית הרבה מעבר למה שציפיתי.
זה גרם לי לחשוב על המשקל שיש למעשים שלנו, המבוגרים, כלפי ילדים אחרים, שאינם שלנו.
התנהגות של אדם חיצוני, לא בהכרח עם נגיעה ישירה לילדינו, אם בתור מילה או מעשה, שקולה ל-1000 תשבוחות וחיזוקים שלנו, ההורים על ילדינו. לטוב ולרע.
תחשבו על זה רגע…
כן…אנחנו העוגן. אצלנו מותר. מותר להתפרק, מותר לכאוב, מותר לשבור מוסכמות ומותר כל מה שהם לא מאפשרים לעצמם מחוץ לכותלי הבית. ואנחנו נהיה להם בית כתמיד ונתמוך בהם עד בלי די.
ומה קורה מחוץ ל"מעבדה"? איך יגיבו למישהו שינסה להוריד אותם. איך הם ירגישו אז? מה יעזור להם להרים את עצמם חזרה מעלה?
אין מחיר לחוויות שלהם איתנו. הן חשובות ובונות אותם להמשך החיים אבל גם לסביבה יש תפקיד מאוד מאוד מאודדדד חשוב בבניית הביטחון העצמי של ילדינו.
אז מה הפואנטה שלי?
אנחנו מוקפים ילדים, בכל מיני גילאים, ובכל הצבעים. משמע אנחנו לוקחים חלק באחריות של הסביבה שלנו. אבל כזאת כייפית. כי מ'כפת לנו לזרוק מילה טובה? איזה נחמד יהיה לילד שיקבל אותה ממישהו שהוא לא ההורים שלו וכמה המילה הטובה הזו תהדהד אצלו ? (הרבה יותר ממה שנדמה לכם).
סתם דוגמא מחיי הבוגרים: לפני 10 שנים חניתי בצורה מושלמת ועוד בת"א ומישהו ברחוב צעק לי "את פשוט מלכה!" והלך. העובדה היבשה היא שאני זוכרת את ההערה שלו עד היום.
כשהתהלכתי ברחובות ברזיל נדהמתי ממידת הכבוד שהמבוגרים רוכשים לילדים. ההקשבה, הדיבור בגובה העיניים, הג'סטות. שקצת מזכיר שהמקור שלנו בעצם שיבטי.
אז כמובן שסיפרתי לאותו אבא כמה המעשה שלו באותו יום העצים את יובלי כי אם יש לי מילה טובה למה לא להגיד אותה?
תשובתו היתה: "אבל לא עשיתי כלום".❤️
