בטלוויזיה יש לי ארץ נהדרת….

בכל פעם שאני פותחת את מכשיר הטלוויזיה ופוגשת את התוכנית "ארץ נהדרת" – אני מעלה חיוך על שפתותיי כי אני יודעת שאוטוטו תהייה לי סיבה לחייך, אבל חמש דקות אחרי שהתוכנית תסתיים אני אשאל את עצמי האם אני באמת "בארץ נהדרת"….

בחורה עם מחשב נייד

בחיים אני לא ממש משוכנעת שהתשובה היא חד משמעית – לא אומרת שכן אבל גם לא אומרת שלא. פעם לקראת יום העצמאות מישהו שאל אותי  מה אני חושבת על הארץ שלי : בלי לחשוב שנייה אמרתי ש"יש לי ארץ נהדרת" . תשאלו אותי היום: איזה ארץ יש לי – סביר להניח שאני אענה משהו בסגנון : בסדר. למה ירדתי מ"נהדרת"  ל- "בסדר" ? חשבון נפש אולי? מה שאני רואה בבוקר זה לא מה שחשבתי שאני אראה, זה לא מה שרציתי לראות, זה לא מה שחשבתי שאעשה כאן, ולא, לא חשבתי שאחזור לימים ההם….פשוט חשבתי ורציתי לקום קצת יותר מבסדר, רציתי לקום בימים מסויימים עם חיוך שמגיע לזויות העיניים  סתם כי כייף ואני מוצאת את עצמי עושה את זה פחות ופחות.
אולי אני דכאונית? אולי אני סתם אדם עצוב? אולי אני יותר מדי כבדה? אולי אני מפוקחת? אין לי מושג – אולי אני עוד חושבת במושגים של שירים " יהיה טוב , יהיה טוב…." – אין לי מושג, אבל היום כבר קשה לי לומר שיהיה טוב. לא מרגישה שטוב היום, אולי מחר. אני מלווה את הצעדה שזועקת לראש הממשלה וחבריו  "החזירו את גלעד הביתה" – זה נשמע הגיוני? זה נשמע נורמלי?  כולנו יודעים שאילו זה היה הבן של…… – לא היה מחיר, לא הייתה תהייה והוא כבר היה אחרי יום (מקסימום) בבית, או שאם נהייה ממש מדוייקים, הוא לא היה משרת מלכתחילה במקומות כאלה – אז אחרי 3 ק"מ (זהו בגילי המתקדם) בעמק, ראיתי את ארץ ישראל היפה, ארץ ישראל המפוקחת והנורמלית, ישראלים שהמילה ערכים היא לא מילת גנאי, אבל חרא של  שרים  שאולי הנציגים באו לנאום בכיכר, ראיתי מדיניות עטופה במילים עם סרט מתנה, הם  ליוו אותי מתחילת המסלול ועד לנקודה שבה שבקתי….
ללכת עם תחושה שיש לך בשביל מה, שיש לך בשביל מי – אתה מבין למה אתה כאן, אתה מבין את המושגים ערכים וחברים ומחויבות והדדיות, אבל אתה לגמרי לא מבין ולא רוצה לקבל את המושגים ראש הממשלה, שרים, כסאות, בחירות, מפלגות, אז מה אני? ארץ או מדינה? לאן אני שייכת בדיוק? אני יודעת למה הייתי רוצה להיות שייכת אבל המציאות היא לא מה שאני רוצה, המדיניות היא מה שקיים, וכשראיתי היום בכיכר את ההתכנסות הזו, ביום חם שאפשר להשתגע אולי התחדדו אצלי החושים למה אני רוצה להיות בחברת האנשים האלה כאן על המדרכה ולא שם על הבמה, ותודה לאל שלא ארגנו נציגים מטעם הממשלה שם כדי להתפלל לשובו המהיר….כי יש גבול לגועל שאני מוכנה לשאת – לא רוצה להרגיש שהם חלק ממני, לא רוצה להזדהות איתם – אילו יכולתי לומר שאני שייכת לארץ הזו ולאנשים שליוו וליווינו, למלח הארץ הזו ולא לאלה שיושבים בבתי המלון מדושנים מעונג שם בירושלים ונעים על קו ניו-יורק רומא לונדון תל-אביב בשם המגביות או הצעדות או העצרות שקוראות לחזק ולעודד את ישראל, אז תגידו לי אתם, תסתכלו לי בעיניים לפני שאתם עולים על כבש המטוס למחלקה הראשונה……תגידו לי אתם שיש לכם ארץ נהדרת – אתם אומרים את האמת…..בשבילכם באמת הארץ הזו היא נהדרת, אבל מה השארתם מאחור? מישהו זוכר??
אני פותחת טלוויזיה ורואה את "ארץ נהדרת" ושלא יהיה לא ברור – אני אוהבת את התכנית, היא מצחיקה אותי, לפעמים היא אפילו מצליחה לנתק אותי ממציאות היוםיום…..אבל נגמרת התוכנית ואני עם  מוח דפקט בילט-אין, הוא לא עובד ממש כמו שלטר וזה לא שכיביתי את הטלוויזיה הורדתי את השלטר. אהבתי את החיקויים הם הצחיקו אותי – אבל האמירה הנדושה והכל כך בנאלית "בכל צחוק יש גם בכי."- היא נכונה וחודרת לי ללב. ואם פואד אמר או השני  קילל שם אני שואלת את עצמי : תגידי, כאן את רוצה באמת להמשיך ולחיות? ככה? במקום שתרבות הדיון מזמן יצאה לחופשה והחליטה לא לחזור, במקום שבו כל תוכנית היא בסיס לשינויים ובדרך כלל משתמשים בשינויים, במקום שלא רוצים לשלם למי שעובדת שמונה שעות במתפרה את שכר המינימום – במקום כזה את רוצה להמשיך לגור ? ככה את רוצה לקום בבוקר? – לנסות להבין כל יום מחדש – למה בעצם זו "ארץ נהדרת" – אולי כי הציניות שומרת עלינו ועל השפיות שלנו.
אם נסתכל על עצמנו באמת אני לא בטוחה שרובנו נאמר שיש לנו "ארץ נהדרת". אני לא יודעת מה כל אחד יאמר לעצמו (אם בכלל) – אבל למה לעזאזל צריך לקרות כאן משהו דרמטי או אירוע מכונן כדי שאני ארגיש שאני חייה באמת בארץ נהדרת עם חרא של ממשלה? למה אני צריכה לחכות לאירוע המכונן או לאותו אירוע דרמטי כדי להרגיש שאני חיה בארץ נהדרת ??
זה בסדר שאנחנו ממשיכים לשבת בבתי קולנוע וללכת להצגות ולסוע לטיולים ולעשות אירועים – זה כייף, זה נותן אישור לשפיות, לאכפתיות ולישראליות, זה שומר על ה"ביחד" הזה, הדאחקות האלה, הרכילויות, שיחות חולין, קיטורים – גם הם אלה שמחזיקים אותנו אנשים שפויים. לקום בבוקר ולשלוח את הילד לגן או את אחיו לבית ספר משאיר את השכנה שלי שפוייה, ואת האבא שלו מתווכח איתו בערב על הרשיון ומתי הוא יחזור…זה משאיר אותנו שפויים כי ככה מתנהלים חיים או ככה פחות או יותר זה אנחנו (כל אחד מהזוית שלו בדרך שלו כמובן).
אני קמה בבוקר מוקדם , בוחרת שלא לנהל דיאלוג עם אף אחד ותודה לאל שהסיטואציה מאפשרת את זה, אני פותחת את המוסיקה הקלאסית או זו של המדיטציה ונכנסת לתוכי עם נשימות עמוקות ומנסה להגיע לסוג של רגיעה ושקט נפשי. אני מנסה ותודה לאל על רבע השעה או חצי השעה הזו שאני מעניקה לעצמי ומאפשרת לי את המתנה או את אופציית הקיום הזו, כי משם מתחיל הכאוס – זו מדינה שאפשר בלי חדשות? הרדיו ברקע רץ עם החדשות…נו, לא נשמע שום דבר דרמטי, כנראה שלא היה פיגוע…- שומעת תקציר וסוגרת, לא מעניין כל השאר. בינתיים מכינה לעצמי את הקפה והעיתון ולפני שקראתי את הכותרת הספקתי לסיים את כוס הקפה….המים החמים כבר יצרו אדים במקלחת ואני יוצאת בנאדם כמעט חדש……
זורקת על עצמי בנונשאלנט משהו שייראה שפוי, קצת איפור בסיסי ואני בחוץ…ואני רוצה להרגיש שקמתי לארץ שהיא קצת יותר מבסדר, שאני אצא מהחנייה בלי לריב כבר ביציאה מהחנייה, סתם שמישהו לא יצפור מאחור וייתן לי להכנס ולהשתלב בתנועה (הללו…בוקר – עוד לא ממש התעוררתי) נוסעים קצת, מקללים על הדרך, כולנו מכירים את הריטואל – אני כבר בעבודה אחרי 10 דקות של טרטור למצוא חנייה. לא הספקתי לשבת וכבר היו זרוקים על השולחן רשימת TO DO ואני מעבירה עין תורנית וכמו פסיכולוג טוב  משמיעה את אהממ….ומעבירה בראש במהירות מה צריך לעשות דחוף: להתקשר לבנק לראות למה מנהל הסניף דרש אתמול בשלומי, להתקשר לקופ"ח לבקש שיפקססו שוב איזה מסמך שלא הגיע, להתקשר ל-חצי שלי שיחיה שהציל אותי שלשום מהפסקת חשמל לא קצרה, לזכור להכין רשימה לנטסל והופ….אחרי שרבתי עם הגורמים האלה…..(בטח שכחתי אחד או שניים )  – אני יכולה לנשום עמוק שוב – להביט עכשיו בעיון ברשימת המטלות שדורשות עיון וטיפול ששייכים לעבודה – להאנח שוב ולהזכיר לעצמי : אל תקטרי – זוהי ארץ נהדרת……