'איפה אני תופסת אותך?' אני שואלת את בן שיחי בטלפון.
זו שעת בוקר, אני מול המחשב ואצלו ברקע מטרטר טרקטור.
'אני מוציא בטטות מן האדמה' הוא עונה לי ואני מתעלפת קלות בצדו השני של הקו.
מהתמונה שאני רואה בעיני רוחי, מהבטטות הנגלות, ומהעברית היפה 'מן האדמה'.
באתי מהעיר. כל חיי גרתי בבנייני קומות ואם תשאלו את בנותיי הן יגידו לכם שתמיד רציתי מרפסת.
כזו שאפשר לשבת בה מוקדם בבוקר עם כוס קפה בסוף יום עבודה, להניח רגליים על הכיסא הסמוך ולא לעשות כלום.
אני אוהבת את המרפסת שלנו. מכל המתנות שקיבלתי מהאיש שלי, חצר, מחסן ומתקן כביסה, אני אוהבת במיוחד את המרפסת.
בחורף אני יוצאת אליה עם ספר, כוס קפה ענקית, משקפי קריאה ומתכסה בשמיכה.
בקיץ אנחנו יושבים בה אחרי הצהריים עם אבטיח וקפה קר.
בסתיו ובאביב, בעונות האהובות עלי ביותר, אני יושבת בה יותר בזכות מזג האוויר הנעים ואז מוציאה גם את המחשב וכותבת בו על השולחן במרפסת.
בחורף הזה התמלאו במים כל כדי החרס שפרחו בהן פרחי הבשמת בשלל צבעים, הפרחים נבלו והכדים העלו ירוקת.
שרדו רק אלה העומדים על המעקה.
אבל הרקפות. הו, הרקפות שממלאות עכשיו את צדי השביל המוביל למרפסת, ממלאות גם את הלב.
מעולם לא עבדתי את האדמה ואינני יודעת ללכת יחפה, אבל מאז שיש לי מרפסת אני נמשכת לפרחים, לעציצים וכשאני חוזרת מהמשתלה אני שולפת את הצמחים היפים מתוך כוסיות הפלסטיק שלהם וכך, בידיים חשופות ללא כפפות, מתחחת, מהדקת ומשקה.
האדמה לחה ורטובה, מעלה אד קל ובעל ריח ייחודי שברגע הזה טוב מכל הריחות.
גרגרים לחים ונעימים למגע נכנסים אל מתחת לציפורניים ולרגע יש לי חשק לכרות לעצמי גומה שתתאים למידות גופי, להשתרע בתוכה, ולהירדם.
לפני שנים, היינו מתפרקדות כך בחוף אולגה, חוף הים של ימי נעוריי שהוא היפה ביותר בארץ, כורות לנו מיטת חול, נכנסות לתוכה ומתמסרות לשמש. כשחזרתי הביתה שלוקה ורותחת, אמא היתה מורחת את גבי האדום בלבן קר ומרגיע מהמקרר.
'בואי לראות ירגזי', אומר אישי, שעיניו תמיד רואות רחוק וגבוה, מחפשות אחר ציפור במעופה ואז הוא מכתיף את תיק הצילום על כתפו ויורד לשדה.
מילים כמו 'שדה', 'עמק', 'חיטה', 'מדגה' ו'אדמה', נעימות לי ומחליקות כמו שמן על הגוף.
בימים אלה אני נוטעת ומשקה. גוזמת ועודרת. מטיילת בעקבות שיירות נמלים ויוצאת להילחם בחולד סומא.
לא לבד.
יחד עם מאיר שלו.
מרגע שקניתי את ספרו החדש 'גינת בר', הפכתי לעובדת אדמה.
אני חולמת על מגל ומעדר, צינורות השקיה, ומתחשק לי מין מברג כזה שאפשר לשים אותו בכיס.
אני, העירונית, שלו הייתי יכולה לחיות בבתי קפה הייתי עושה זאת ועוד לא מצאתי אחד כזה באזור שאוכל לנסוע אליו בכל בוקר עם המחשב שלי, ושם לכתוב עד שיקראו שולחן, כיסא או כוס על שמי.
אני, שמדי פעם חייבת לנסוע ליום בתל אביב כדי לנשום אוויר צח של פיח ושווקים.
שהליכה בקניון היא בשבילי שיעור הפילאטיס הטוב ביותר.
עולה, יורדת, מסתובבת, מתכופפת ולבסוף גם מפעילה שרירי ידיים בסחיבת שקיות עם עוד זוג מגפיים של סוף עונה.
'אתה חייב לשמוע משהו שקראתי הבוקר בספר של מאיר שלו', אני מתקשרת אליו, בדרכו לשדה.
'את הזית יש לגזום כך שציפור תוכל לעבור דרכו במעופה- כלומר יש לדלל את ענפיו הפנימיים, להניח לאוויר ולאור לחדור אל תוך נופו'. – גינת בר, עמוד 64.
אנחנו אומרים זה לזו עוד מילים זוגיות של בוקר והוא ממשיך בשלו ואני פותחת את צינור המים ומשקה את העציצים שלי שחלקם מוציאים ניצנים חדשים, ומבטיחה להם שבשבת נרד על ברכינו או נשב על שרפרף קטן, נעשב, ננקה ונכין את האדמה הטובה לאביב ולפריחה חדשה.