אִתי החיים משחֵק הרבה – דויד גרוסמן
"מה שהיה היה" ממלמלת ורה, "ועם זה חיים". (עמ' 260)
ואני אוסיף… עוד איזה חיים !
גרוסמן בספרו החדש והנפלא 'אִתי החיים משחֵק הרבה', משחק בקורא שלו בלא רחם.
מצאתי את עצמי נעה בין הדיסוננס של – לא להניח את הקריאה לרגע, פשוט להמשיך ולקרוא כל אות, כל פסיק, כל מילה כתובה – לבין הרצון לעצור, לסגור, לנוח. לתת למילים, לסיפור, לשקוע אט אט, כי כמאמר השיר חשתי: "אלי אלי, שלא יגמר לעולם".
גרוסמן חדש מודיע מייל מהוצאת 'הספריה החדשה' ואני מיד יודעת שאני חייבת שיהיה שלי.
יש סופרים שעצם הידיעה שהוציאו ספר חדש מעוררת בי שמחה.
בלי להביט בכריכה. בלי להפוך לצד השני ולקרוא את גב הספר. בלי לקרוא מראש את הפרק הראשון – כפי שאני נוהגת עם ספרים חדשים – הם זוכים באוטומט באהבה ובאמון העיוור שלי.
גרוסמן עונה בדיוק על ההגדרה הזו. כל ספר שלו מעורר בליבי געגוע למשהו שטרם פגשתי, כאילו אפשר מראש להתגעגע למשהו בלתי ידוע.
אתחיל בשורה התחתונה, כי זה מה שמעניין את כולם.
גרוסמן הפעם ב 'אִתי החיים משחֵק הרבה' הצליח שוב לגרום לי להמשיך ולהתאהב בו.
הספר נפלא. הסיפור נפלא וסוחף ומרגש ומסעיר, והדמיות, הו הדמיות….
שלוש נשים וגבר אחד מביא לנו הפעם גרוסמן בסיפורו: אמא/סבתא-וֶרה בת התשעים שסיפורה הוא זה שמניע את העלילה, בתה נינה ששבה לדרוש את סיפורן אחרי שנים של נתק ובריחה, ונכדתה גילי, שסוחבת את הפצע המשפחתי גם אל הדור שלה ושל חייה. ויחד איתן רפאל, אהובה של נינה ואביה של גילי.
ארבעה דמיות נפלאות שנסחפות וסוחפות את הקורא איתן למסע לחיפוש העבר, והזיכרון שהולך ונמחק ממוחה של נינה.
הארבעה יוצאים למסע שמטיח אותם בסודות עבר, באהבה ובחסד כמו שרק משפחות מסוגלות להכאיב לכאוב ולאהוב ככה.
זהו סיפור על סוד אהבה גדולה והעבר הכואב, שטמון בה, ושיוצר פצע משפחתי המתגלגל מדור לדור, ולא ירפה עד שהאמת תתגלה – כואבת ככל שתהיה – תסעיר, תפצע ואז תיתן להכרה, לאהבה ולמשפחה לתקן ולהמשיך הלאה. וכמו בספריו הקודמים -"אשה בורחת מבשורה" ו"סוס אחד נכנס לבר", מגולל גרוסמן סיפור על בחירה בין שתי אפשרויות בלתי אפשריות, בלתי אנושיות, והמשך החיים שלאחריה. המשך החיים בצל הגדול שהיא מותירה.
גרוסמן, הפעם, כתב סיפור מרגש ונוגע ללב על אהבה שאינה נגמרת, לאהוב שכבר שנים אינו חי. אבל בעיקר על כוחו של סוד, והרעל שהוא מכניס בליבות הנושאים אותו, בין שהם יודעים אותו, ובין שלא. סוד שמפעיל וקובע גורלות של הדורות הבאים. סוד שעד שלא יותר (מלשון התרה) וייחשף לעולם, לא ייתן לגיבורים את היכולת להשלים ולהיות מסוגלים להתקדם הלאה בחייהם.
דמויותיו של גרוסמן, ייחודיות אחת אחת. והיחסים ביניהן הם שיוצרים את המסע המופלא שהן עוברות בדרך לגילוי הסודות.
גרוסמן כותב בקולה של הנכדה, גילי, את סיפור המסע המשפחתי, נינה שבעקבות אביה שהיה פעם במאי קולנוע, מתפרנסת מהיותה נערת תסריט (השגיאה היחידה של גרוסמן בספר שזיהיתי – מזה למעלה מעשור נקרא תפקיד זה מנהלת תסריט ולא נערת תסריט.) והיא זו שבמקביל לצילום המסע, אוחזת במחברות ובעט וכותבת את סיפורן הלא יאמן של סבה וסבתה ושל אימה בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, בסרביה של ימי הרודן טיטו.
כאשה, אני חייבת לציין שגרוסמן הוא בין הסופרים הגברים היחידים, שכשאני קוראת אותם ככותבים בתור אישה, שאני לא חשה אי נוחות מכך. עוד בספרו הנפלא והחורך 'אשה בורחת מבשורה', כשכתב בקולה של אורה, גיבורתו, התפעמתי מיכולתו להיכנס אל נפש האישה ולטייל בעורה משל היה גם הוא אישה.
גם הפעם מצליח גרוסמן לפסוח על המהמורה הקשה הזו ולגרום לי, כאשה קוראת, להאמין שאשה מדברת אלי.
בסוף הספר מגלה לנו גרוסמן כי דמותה של ורה – הסבתא המניעה את סיפור המסע, מבוסס חלקית על סיפור חייה של אישה שהייתה: אווה פָּאניץ' נהיר – אסירת אי העונשין היוגוסלבי גוֹלִי אוֹטוֹק ושבהשראתה נבראה דמותה של ורה הספרותית, אישה שהייתה ידידת נפש של גרוסמן כפי שהוא מעיד, והיא זו שסיפרה לו שוב ושוב במשך 20 שנה את הסיפור הלא ייאמן על חייה ואהבתה, ועל ביתה – טיאנה וייג'ס.
סיפורה של אווה, שהונצח גם בספרים ובסרט, היה זה שחשף בפעם הראשונה, את הציבור הרחב, למציאות המושתקת והמוכחשת עד אז של 'הגולגים של טיטו'. ולדברי גרוסמן, אווה הפכה לסמל של אומץ כמעט על אנושי, סמל ליכולתו של אדם לשמור על צלם אנוש בתנאים הנוראים ביותר.
כשספר, חוץ מלספר סיפור, נפלא ככל שיהיה, מצליח ללמד אותי דבר מה חדש, אני מתרגשת. וידעת שהרווחתי עוד מעבר.
גרוסמן ב 'אִתי החיים משחֵק הרבה' הצליח ללמד אותי דבר או שניים שלא ידעתי.
אודה ולא אבוש, שגרוסמן הפעם הצליח להוביל אותי בסיפור בהיסטוריה, שלא היה לי שמץ של מושג על קיומו. כמו רבים, בני דורי, שמעתי את השם טיטו שתמיד הוצמד לפני שמו הכינוי 'הרודן', אבל לא ידעתי על מחנות הגולג שהופעלו בשמו ויצרו מציאות שבה נמחקו זהויות של בני אדם, ונבראו תחתם אנשים שעברו שיחבור מחדש, ושינויי תודעה, מתוך אכזריות תהומית ורוע בל יתאר, ומתוך פחד ורצון לשרוד.
מצאתי את עצמי בתום הקריאה מחפשת חומרים ברשת על אווה פָּאניץ' נהיר, ונתקלתי במאמר מרתק בעיתון הארץ 'בחירתה של אווה' – מאמר מאת ורד לוי ברזילי – עיתון הארץ 8.7.03 – https://www.haaretz.co.il/misc/1.894396
ממליצה מאד לקרוא, אבל עשו לעצמכם טובה, תקראו את הספר קודם.
אם יורשה לי להוסיף, כאשת קולנוע – במהלך כל הקריאה יכולתי לראות את הספר הזה מעובד למסך הגדול לסרט קולנוע מרתק. הכל כבר מוכן שם לתסריט שיבוא, אין לי ספק.
ולגבי הספר 'אִתי החיים משחֵק הרבה' רק אוסיף, רוצו לקנות לעצמכם או לקרוביכם כמתנת חג, רק השתדלו לתת אותו ממש בערב חג כדי שלא יאשימו אתכם שבגללו לא הספיקו להכשיר את הבית ולהכין את החג.
ספר נפלא, סיפור נוגע ומרגש וממשיך להדהד ימים רבים לאחר סיום הקריאה.
