בחירות. היום שאחרי

" מיידלע,אמרה את עוד צעירה. אני כבר ראיתי דבר או שניים בחיי. ניצלתי מהתופת ההיא במלחמה הנוראית ההיא ולרגע לא האמנתי שאגיע לארץ שלי,למדינה שלי ובה אזדקן בעוני,רעב וחולי".

בחורה עם מחשב נייד

סבתא רוזה היא לא סבתא שלי מקשר דם. סבתא רוזה היא קשישה לקראת סוף שנות השבעים שלה שאותה אני מבקרת ולה אני דואגת כבר כמה שנים. פעמיים בחודש לפעמים יותר אני נוסעת בשתי אוטובוסים לבקר אותה.

ביקרתי אותה יום לאחר הבחירות. הבאתי עימי,כמו תמיד עוגות ועוגיות ומיני מאכלים . הכנו תה וישבנו במרפסת הקטנה בביתה הקטן .

היא מתפרנסת אך בקושי מסכום זעום שלא מספיק לה. על כמה סוגי תרופות היא מוותרת,על חשמל בחורף הקר גם חוסכת ומעדיפה שמיכה ועוד אחת. על משהו מתוק ,איזשהו פינוק אין מה לדבר,יקר מדי. כמה היא שמחה לראות את העוגות והעוגיות שהבאתי. " כ"כ התחשק לי משהו מתוק " אמרה ואכלה בשקיקה עוגייה שטבלה בתה שלה. הלב נצבט לי כל פעם מחדש.

היא אישה ברורה וצלולה סבתא רוזה. מעודכנת בהכל,יודעת מה קורה בארץ ובעולם. הולכת למועדונית פעם בשבוע.

"אולי יהיה עכשיו יותר טוב אחרי הבחירות" אמרתי לה אף שלא האמנתי לדבריי ובכל זאת ניסיתי להישאר אופטימית.

היא חייכה." מיידלע,אמרה את עוד צעירה. אני כבר ראיתי דבר או שניים בחיי. ניצלתי מהתופת ההיא במלחמה הנוראית ההיא ולרגע לא האמנתי שאגיע לארץ שלי,למדינה שלי ובה אזדקן בעוני,רעב וחולי".

"תביני" היא אמרה,"לאף אחד לא באמת איכפת.  כדי שאני אחיה בכבוד,ואת תחיי בכבוד וכולנו כך נחיה צריך הרבה כסף. ולא שאין אותו. יש אותו אבל את יודעת מיידלע… הכסף הולך,נעלם למקומות אחרים.אנחנו מדינה קטנה אין בה סיבה לעוני שכזה. פעם ,כשהמדינה רק קמה היה קשה וזה לגיטימי אבל היום כבר לא. הכלכלה פה כ"כ הרוסה שצריך להקים את המדינה מחדש כדי לתקן הכל.ממשלה אחרי ממשלה הרסה יותר ויותר.היום כבר דואגים רק לבעלי ההון,למי שעשיר. כבר מזמן שהדאגה לשאר העם,לאנשים וקשישים שפעם עוד איכשהו חיו בכבוד והיום נלחמים על כל שקל,להם כבר לא דואגים,מהם כבר לא איכפת,אותם רומסים וימשיכו לרמוס".

"אז מה יקרה?" שאלתי אותה והיא הביטה בי במבט כחול ,עמוק ועצוב. "טוב יותר לא יהיה זה בטוח. אף אחד לא יעלה לנו את הקצבאות,אף אחד לא יוריד מחירים אף אחד לא ידאג ששכר המינימום יהיה שכר הוגן ולא שכר רעב וגם העם שהכוח בידיים שלו גם הוא לא מגובש ולא עושה דבר אבל אולי,רק אולי  לא יהיה גרוע יותר".

ידעתי ואני יודעת שהיא צודקת.

המשכנו לשבת יחד עוד שעה ארוכה. מדברות קצת פוליטיקה,קצת סיפורים מהעבר של סבתא רוזה ואפילו כמה בדיחות ביידיש שצחקנו מהן יחד.

הערב ירד. סבתא רוזה לבשה עוד סוודר והדליקה את הרדיאטור בחדרה.

"רק לשעה שיתחמם קצת ואז אכנס למיטה עד הבוקר" היא אמרה. ושוב הלב נצבט.

נפרדנו בחיבוק חם ואוהב.

בכניסה לבניין,בתיבת הדואר ראיתי שהגיעו חשבונות החשמל.

לא חשבתי פעמיים ולקחתי איתי את החשבון של סבתא רוזה.