בחורה דתיה, חברת קיבוץ חילוני

נשמע כמו התחלה של בדיחה, לא? אז זהו, שלא! זוהי מציאות חיי

בחורה עם מחשב נייד

כשפתחתי את הבלוג כתבתי בהגדרה: להטיח הכל בפרצוף בבום אחד? נדמה לי שאני מעדיפה לטפטף את המידע טיפין-טיפין בפוסטים. בואו נסתפק באמא לשלושה מעוטף-עזה, חברת קיבוץ, נשואה ועובדת.
כבר פירטתי לכם פה על הכל, וגם שיניתי את האמא לשלושה לאמא אווזה לארבעה קטנטנים, כי המשפחה התרחבה, ואפילו טפטפתי עוד מידע בפוסטים, כאקסטרה ורק לחלק של חברת קיבוץ עוד לא הגעתי… אז עכשיו הגיע הזמן!

IMGP5699

 

נולדתי בקיבוץ וגרתי בו את שנת חיי הראשונה, ומאז ועד לנישואיי הייתי עירוניסטית מושבעת.
עירוניסטית, ובכ"ז סחבתי איתי כל חיי את השאיפה לחזור לשם, לקיבוץ, לחיי השיוויון והקומונה.
חשבתי על מסגרת נח"ל (אבל הן בדיוק השתנו תהומית קצת לפני שהייתי צריכה להכריע אם להתגייס או ללכת לשירות לאומי), ואז חשבתי לעשות שם שירות לאומי (ועד היום קצת חבל לי שלא השכלתי לעשות את זה בגלל קטע דבילי ביותר) ואז חשבתי שזה חלום אבוד.

רק שאז מצאתי את עצמי בזוגיות עם קיבוצניק חילוני, לא באמת תכננו להפוך לזוג או להתחתן, אבל זה מה שהלב רצה, ואז לא באמת תכננו לגור פה בקיבוץ, פשוט יצא ככה שזה מה שהיה הכי הגיוני אחרי החתונה, זמנית, ואתם יודעים מה אומרים על זמני, אז גם אצלנו הזמני הזה נהפך להכי קבוע שרק אפשר.

רק שכאמור, הבחור חילוני, וגם הקיבוץ שלו חילוני, ואני דתיה. איך זה מסתדר?

מסתבר שכמו בזוגיות גם בחברות בקיבוץ – עם רצון טוב של כל הצדדים מוצאים פתרון להכל. לדוגמא: החברות עושות תורנות בשבתות? מחליפים אותה בתורנות נהיגה של החברים שמתרחשת בכל ערבי השבוע ולא כוללת חילול שבת מצידי!

כמובן שהדברים אינם פשטניים עד כדי כך, והשמועות אומרות שהאסיפה על קבלתנו לחברות היתה סוערת במיוחד (אסיפה שהגיעה בתום שנתיים של מועמדות מצידי ושנות דור של מועמדות מצד החצי שסתם לא טרח מעולם להתקבל לפני כן לחברות), אבל למרות החששות שמא חברה אחת תחזיר את הקיבוץ כולו בתשובה – הסתבר שמאפשרים לי להיות פה חלק, להצביע ולהשפיע, וסומכים עליי שאכבד את האכסניה כמו שהיא מכבדת אותי.

IMGP7887

 

כמה שנים לאחר קבלתי לחברות – הקיבוץ שלנו הופרט, הוא כבר לא שיוויוני כמו הקיבוץ האידאלי עליו חלמתי כל חיי, אבל הוא כבר כן מחזיק את עצמו כלכלית, והוא המקום שאני קוראת לו בית כבר 12.5 שנים, הוא עדיין הרבה יותר סוציאלי מלגור סתם כך בכל מקום אחר, והוא קטן, והוא שלי, והוא מוגדר בחזון כקיבוץ חילוני, ואני נותרתי בחורה דתיה, ואיכשהו אנחנו מסתדרים עם זה, חיים זה לצד זה בשלום.

אז נכון שהייתי שמחה לו היה קם פה בית כנסת (ההצעה נפסלה ברוב קולות. ולא, לא אני העלתי אותה) ועצוב לי להסתפק במניין ביום כיפור ובקריאת מגילת אסתר בלבד, והייתי מאושרת לו לא רק האוכל בפסח היה כשר אלא גם הכלים, וגם אני הייתי יכולה להנות מחופש בזמן שילדיי בבתי הילדים, אבל היום יום שלי לא שונה מכל איש או אישה דתיים שחיים בעיר מעורבת, מלבד העובדה שהם לא היחידים השונים, ובשבתות יש פה יותר שקט מאשר במקומות בהם יש אוכלוסיה דתית גדולה פי כמה, פשוט כי זה קיבוץ, ואף אחד כבר לא מתייחס אליי בתור הרבנית שצריכים כל הזמן להציק לה עם שאלות ביהדות, או להתעניין אצלה בכל פרט, התרגלו אליי, אני חלק מהנוף, אני כבר מירית, ולא "הדתיה", ושנינו, הקיבוץ החילוני והחברה הדתיה שבו, מתמרנים בין הטיפות ולרוב מצליחים שלא להירטב.

ובנתיים הקיבוץ הולך ומתפתח לו, מאז הנגלה איתה אני התקבלתי לחברות כבר יצא לי להצביע בעד חברים חדשים בעוד שתי נגלות, ובקרוב, חבורה חדשה של חברים עומדת להתקבל, והם לא יהיו חברים בעצמאות כלכלית, כמו שמקובל כיום בקיבוצים המתחדשים, אלא חברים לכל דבר ועניין – צעד אמיץ מאוד מצידם ומצד הקיבוץ. מסתבר שהקבלה שלי לחברות לא היה אקט האומץ הראשון של קיבוצי הקט, וגם לא האחרון.

בהצלחה, קיבוץ יקר שלי, מקום ציוני אמיתי, בלי מרכאות, מקום שמכבד בני אדם באשר הם בני אדם, ומכיל מורכבויות. בהצלחה לנו בקליטה הגדולה שעומדת בפתח, בהצלחה לנו בצמיחה דמוגרפית למרות (או בגלל) המיקום הסוער-במידה. אני מורידה את הכובע בפני החברים שעמדו בפני השאלה הלא שגרתית וקיבלו אותי, ויודעת שמאז נתרמתי לא מעט, מקווה שגם תרמתי בחזרה.

IMGP5763