בורחת משלוותה

הכדורים עושים את העבודה ואפשר להגיד שאני מרגישה שוב נורמלית. חברים ממשיכים לפקוד את שלוותה ולהנעים את זמני. מצאתי לי שולחן פיקניק באמצע החצר של שלוותה שהפך לסלון שלי. היו ימים שביליתי בחוץ שעות, כל פעם הגיע מישהו חדש. מדי פעם מתפנקים בקפה הפוך או זירו, טוסט או קוראסון טוב. אפשר להגיד שהתנאים הסביבתיים שידרגו את מצב הרוח.

לא אחת שמעתי את שמי נקרא מרחוק ע"י אחד מאנשי הצוות של המחלקה שמזכיר לי שאני מאושפזת וצריכה להראות נוכחות במחלקה, לפחות בזמן חילופי משמרת הרופאים. במצבים כאלו הייתי נפרדת מהאורחים או שמזמינה אותם להיכנס איתי למחלקה.

רוב החולים בודדים כמעט אף אחד (או ממש אף אחד) לא מגיע לבקר אותם. עבורם, כל אדם חדש שמגיע למרפסת המשותפת זו סיבה להתרגשות. הביישנים מהססים להתקרב, ולפעמים אני זו שצריכה לקרוא להם שיצטרפו אלינו. הנועזים שואלים אם יכולים להצטרף. ומעטים חסרי בושה מבקשים שיקנו להם סיגריות או שתיה או משהו מתוק, כי ירד הסוכר, או מלוח כי ירד המלח.

אחת המאושפזות, אשה מצחיקה ומסכנה גם יחד עם כרס ענקית, מסתובבת במחלקה ומספרת לכל מי שרוצה להקשיב שיש לה בבטן חמישה תינוקות ואז מונה את חמשת האבות שלהם. בהתחלה לא ידעתי איך לאכול אותה, אך בהמשך התחלתי לצחוק איתה תוך שאני אומרת לה שתפסיק לספר סיפורים שאפילו היא לא מאמינה להם (בשלב הזה הייתי מצליחה להצחיק אותה עד ששתינו היינו עם דמעות בעיניים).

באחד הימים עלה לי רעיון איך אפשר להכניס קצת שמחה למחלקה. פניתי לחברתי היקרה, גבירה, תושבת הוד השרון שכמוני הקימה מעגל נשים בעירה. הצעתי שנארגן קבלת שבת חגיגית במחלקה, כזו אני, מארגנת, יוזמת ומוציאה לפועל, אפילו כשאני על כדורים מאושפזת בשלוותה. תוך דקה נסגרו כל הפרטים. ביקשתי אישור ממנהל המחלקה ולשמחתי הוא לא התנגד. כ-30 נשים מהממות הגיעו למחלקה כשהן עמוסות בכל טוב ואיתן הגיעה אקורדיוניסטית. יצרנו מעגל גדול וסידרנו את כל התקרובת. במשך כשעתיים שרנו וצהלנו.

Photo by Gades Photography on Unsplash

בשלב הזה אפשר להגיד שהתרגלתי לחיים האלו וכמעט לא התעסקתי בשאלת שחרורי משם. הבנתי שזה לא בידי והמשכתי לחכות בסבלנות. אבל, ככל שעברו הימים שמתי לב שחלק מהמאושפזים מקבלים חופשות קצרות. התחלתי לחזר אחרי הרופאים כדי לבקש חופשה. תשובתם הייתה שאני עדיין לא כשירה. אז החלטתי להראות להם מי זו חמוטל.

מחליטה לברוח

בלי לחשוב יותר מדי לבשתי בגדים רגילים ומעליהם את הפיג'מה. יצאתי מהמחלקה וצעדתי לכיוון שער היציאה. עצרתי בבוטקה הנטוש ופשטתי את הפיג'מה, החבאתי אותה וצעדתי בבטחה לעבר השער. חייכתי לשומר וברכתי אותו ב"שבת שלום". בלי להסתכל אחורנית חציתי את הכביש לשדה ומשם הישר לרחוב הראשי.

עצרתי מונית וכיוונתי אותו לביתי. הגעתי הביתה ברכתי את איציק וביקשתי שיצא לשלם לנהג. הסברתי לו שברחתי וכמובן שאחזור מאוחר יותר. כעבור כמחצית השעה הטלפון צלצל, זה היה בית החולים. הוא ענה והבטיח שיחזיר אותי בקרוב. הסנפתי את הבית. התקלחתי, החלפתי בגדים ונסענו לשלוותה.

כשחזרתי למחלקה חייכתי לכולם והם החזירו לי חיוכים ומאותו רגע אף אחד לא הזכיר את הבריחה. הם הבינו שאני כשירה לחופשה ומאותו היום התחלתי לצאת לחופשות קצרות מעת לעת.

המפגש עם הילדים לא היה פשוט. הם שמרו על מרחק והתקשורת בינינו הייתה מינימלית. הזגזוג בין שני היקומים לא היה פשוט גם לי.

בבלוג הבא שלי תשמעו על השבועות האחרונים בשלוותה והשחרור המיוחל.

ולפני שאסיים רוצה לשתף אתכם שברביעי האחרון הרציתי בפני כ-300 אנשים בבית יד לבנים ברמת שרון. הצלחתי לרתק את כולם ואפילו קצת להצחיק (בכל זאת הומור הוא מרכיב חשוב בחיים).
בסוף ההרצאה התקיים פאנל מומחים שכלל את: גיא אלמוג, נציג משרד הבריאות שאחראי על תחום השיקום בארץ. סילביה אזולאי, מנהלת תחום משפחות בעמותת אנוש. ד"ר אלי רונן, הפסיכיאטר האגדי שלי. בעלי ואני.
הפאנל עסק בתהליכי קבלת החלטות משותפות במשפחה יחד עם מתמודד הנפש עצמו בנוגע לטיפול.