בוקר חדש

בחורה עם מחשב נייד

אחת לפנות בוקר, תחילת ינואר, גשם זרזיפי ואני מוצא את עצמי על כביש מהיר, מתבוסס בבוץ בשולי הכביש, מחשב מסלול מחדש. ככה נגמר פחות או יותר (או כמעט נגמר) היום ההוא של חיי.

ה-יום.

הכל התחיל על מי מנוחות, שבת בבוקר, ואני ארגנתי הפתעה. כן, אני. זה לא קרה הרבה, אני יודע, כנראה שמעט מידי ומאוחר מידי. בכל זאת, זה היה כנראה הנסיון האחרון להציל משהו, נסיון אחרון איכשהו להחזיק את החלקים השבורים מודבקים בדבק חלש עד יעבור זעם. אז זהו …. שלא.

באותה שבת בבוקר, נפל הפור. במסעדה קטנה בלב תל אביב הגיע הדבר אשר שנינו ידענו כי יגיע וכנראה לא היה מנוס. חוזרים הביתה. שתיקה כבדה. מכתב. מכתב אשר נכתב באותו השבוע כאילו ידעתי מה כבר הולך לקרות, כאילו ממש צפיתי את העתיד. מכתב אשר, וואללה, הגשים את עצמו. מכתב.

ארוחת צהריים משפחתית, חגיגית. ה-ז-ו-י-ה!!! אין דברים כאלה. נראה לי ששנינו היינו בהזיה מתמשכת. את המשך היום אני לא זוכר בכלל, כאילו השעות נמחקו מזכרוני. חור שחור.

התמונה הבאה שאני זוכר, חצות, אני מנסה להירדם, כמובן ללא הצלחה. מתהפך מצד לצד. איך אפשר להירדם?

לפתע קמתי כנשוך נחש, ממש קפצתי, התלבשתי, עטפתי את עצמי בקפוצ'ון האדום שלי (ברור אדום, הרי קבוצת כדורגל אי אפשר להחליף, נכון?) היא מסתכלת אלי בעיניים לא מאמינות. מה אתה חושב שאתה עושה? אמצע הלילה, קר, לאן אתה הולך?. ביי, אני אומר לה ויצאתי. משוטט. הזיה כבר אמרתי. ואני מוצא את עצמי הולך והולך והולך, לא יודע לאן, לא יודע מתי אחזור, הולך לאן שהרגליים נושאות אותי. מיליון מחשבות מתרוצצות בתוך ראשי. תוך כדי, אני מקבל סמסים. איפה אתה? אני דואגת, תשמור על עצמך. ואני ממשיך וממשיך, תשמעו, לא פשוט לחשב מסלול מחדש כשהמסלול זה החיים שלך.

שלוש לפנות בוקר, חזרתי, רטוב. היא עוד ערה. ללא מילה, לקחתי את השמיכה, הלכתי לסלון. לא יכול להיכנס למיטה שהיא כבר לא שלי, לא יכול ללכת לישון בחדר שינה שהוא כבר לא שלי, ולמשך שבועות בודדים הפכתי להיות אורח בלתי רצוי בביתי שלי.

עולה הבוקר, שמים שוב את המסיכות על הפרצוף, ילדים, עבודה, שגרה.

בוקר חדש

איך שלום כתב? בוקר חדש. (דרך אגב, שווה לשמוע עד הסוף. קטעי גיטרה של פיטרסון האגדי וסקסופון לפנים)

[youtube fBUFnlET64w nolink]