כשמדובר בשלומם הגופני של הקטנים שלנו, גם האמא הכי שלווה לא תתחמק מעלייתו של מפלס החרדה. לא צריך להיות טיפוס חרדתי כדי להריץ סרטי אימה בראש מרגע שהם נולדים, שנאמר "כשנולדת אמא, נולדים פחדים". תפקידנו, הרי, להגן עליהם מכל וכל ואם זה תלוי בנו, שערה מראשם לא תיפול.
בשלבים הראשונים, כשהם רק נחשפים לאוויר העולם, החשש העיקרי הוא נגיפים, חיידקים, וירוסים ותחלואים פנימיים אחרים, אבל מרגע שהם לומדים לשבת ומנסים להתאזן כשהם נופלים אחורה כמו נחום תקום שלא יודע (עדיין) לקום וראשם נחבט ברצפה, את מבינה שזהו. הגיע שלב החבלות. זה ממשיך, כמובן, כשהם מתחילים לזחול ולהיתקל בדברים, מחריף בשלב העמידה וההליכה ובשלב הריצה העצמאית – שיהיה בהצלחה.
סיוטה של כל אם הוא ה"בום-בכי". כן, אותו צליל עמום של חבטה חזקה באלוהים-יודע-מה ששמעת מהחדר הסמוך ומיד אחריו בכי תמרורים שמעיד רק על דבר אחד: כואב לו. רצח. את מה שעובר בשניות האלה בראש ואת מה שלא עובר בגוף (חמצן) את מכירה היטב. כן רוצה לדעת, לא רוצה לדעת, כן רוצה לדעת, לא רוצה לדעת, אבל האינסטינקט האמהי מביא אותך לשעוט לעבר זירת הקרב ומה שנגלה לעינייך ינוע על הסקאלה שבין שריטה במרפק דרך חתך מדמם ועד מכה בראש או יד שבורה. שלא נדע.
אבל אם יש משהו מלחיץ יותר מה"בום-בכי", הרי זה ה"בכי-בום". ב"בכי-בום" הבכי הוא תוצאה של עלבון / תסכול / מרמור וה"בום" הוא פריקת הזעם הנלווית לו (זריקת חפצים, לרוב) או הנקמה המתוקה, במקרה שמדובר בחברים או באחים. תראו מה שזעם יכול לעשות. בעצם, עדיף שלא תראו. כן רוצה לדעת, לא רוצה לדעת, כן רוצה… לא, אני לא מאמינה שדפקת לו את הראש בקיר!!!
גינת שעשועים, המקום הפסטורלי והשליו בו ילדים אמורים לשחק יחדיו במרחבים ירוקים אינסופיים, היא זירת סכנה ברורה ומיידית בה נדרשת דריכות מקסימלית ואם אפשר גם עיניים בגב. הוא מטפס על סולם? סביר שיגיע למעלה בשלום, אבל זה רק אם לא ימעד ויעוף אחורה על הגב/ראש, או יקבל מכה בסנטר מאחד השלבים ואז יפתח את השפה / ישבור שן, או יסתבך בשלבים וייתפס לו הצוואר.
ואם יגיע למעלה בשלום, ודאי יעמוד ליד אחד אותם פתחים מטופשים שלא ברור איך הם עומדים בתקן ומטרתם לאפשר לילדים לרדת בעמוד טיפוס של כבאים או, לחילופין, פשוט ליפול מהם בעזרת דחיפה של ילד טוב-לב אחר.
נכון, יש גם את המיעוט השאנטי, ההורים שיושבים על הספסל, מפטפטים, מנשנשים ואין להם מושג איפה הילד נמצא. יהיה בסדר. או שלא, כמובן. ויש את המשגיחים לכאורה, אלה שצמודים לילד אבל מדברים בנייד ודעתם מוסחת, ואז הילדה בת ה – 4 שלהם, שממש עכשיו לומדת לרכוב על אופניים אך טרם למדה לעצור, כמעט רומסת פעוטה (שלי, במקרה) שרק רצתה לעמוד שם.
אבל אם יש אי של שלווה בשדה הקטל הזה, הרי שמדובר בנדנדה. כמו השפעתו של כדור הרגעה משובח, כשהילד שלך בנדנדה את יכולה לחזור לנשום נשימות עמוקות ואפילו להרפות מעט את שרירי הפנים. הוא לא רץ, לא קופץ, לא מטפס, רק יושב בנחת ומחייך אלייך כמו מלאך, ואת מחייכת אליו בחזרה במבט רגוע, שרה לו נד-נד בלי לזייף, כשסביבך רצים הורים אחוזי תזזית אחרי ילדים שעוברים לפני או מאחורי הנדנדה. חחחח. היסטריים.
אז לכל החופשים בפוטנציה, כמה עצות פשוטות איך למזער נזקים בחופש הגדול:
1. להתאים את המתקן לילד ולהפך. בדרך כלל מצוין על המתקנים לאיזה גיל הם מיועדים ובמקרה שלא, אינטואיציה אמהית תספיק. אם יש ספק, אין ספק. חכו עוד כמה חודשים.
2. אם הילד לא רוצה/פוחד ממתקן מסוים, לא לדחוק בו או להכריח. הוא כנראה מרגיש שזה לא מתאים לו, לא משנה מאיזו סיבה. באנו להנות, לא לענות.
3. השגחה צמודה – בגילאים הרלוונטיים צריך פשוט לעמוד ליד הילד ולפעמים גם לתמוך פיזית. לא להתעצל.
עם הזמן, אפשר לשחרר.
4. נייד – לא. פשוט לא לדבר. כמה דחוף זה כבר יכול להיות? את תסלחי לעצמך אם בשנייה שדיברת/סימסת הוא בדיוק ייפול?
5. ללמד את הילדים לטפס רק עם ידיים פנויות. לא להחזיק ביד צעצוע, כדור, בקבוק או כל דבר אחר. שתי ידיים אוחזות בסולם זה מה שצריך בשביל יציבות מינימלית.
6. הפרידו בין אוכל למשחק. אל תתנו להם לעלות למתקנים עם אוכל. להשתולל, לקפוץ, לרוץ – כל זה עם אוכל בפה? תבחרו לכם עיתוי, אחרי שהשתוללו כבר זמן מה, לעצור לרגע, לפרוש שמיכה, לנשנש קצת ואז להמשיך.
7. הפסקת מים. בין מתקן למתקן ובין ריצה לקפיצה, תנו להם לשתות ושימו לב שהם באמת שותים. בקיץ מתייבשים בלי לשים לב.
8. זה נורא מגניב והיפי ללכת יחפים ונותן תחושת חופש אמיתית, אבל שימו לב לפני זה לכל המרעין-בישין שעל הקרקע, ודאו שהיא נקייה, יחסית, מזכוכיות, קוצים, מסמרים ועוד דברים שעלולים להביא אתכם למד"א.
9. לא רצים מסביב לבריכה. הסבירו להם. עוד לא הומצא חומר הריצוף האולטימטיבי שיאפשר לא להחליק על מרצפות רטובות, ולכן ילדים עדיין מחליקים ונופלים עליהן.
10. ולגבי חוף הים – נשמע מובן מאליו, אבל נוכחתי לדעת שאין דבר כזה. מצופים, גלגלים ולא לזוז מהם כשאתם במים, גם כשהים (נראה) שקט והדגל הלבן מונף אל-על.
חופש נעים ובטוח. בטוח!