הטרדה מינית באור יום על חוף הים

גם ב- 8:00 בבוקר, ליד הים, ליד השמש ואפילו ליד בעלי, יש מי שחושב שלגיטימי להטריד אותי מינית. אז זהו, שלא.

בחורה עם מחשב נייד

כבר כמעט 8 שנים אני רצה בים. תמיד בבוקר. תמיד באור. לא לוקחת סיכונים.

הבוקר. בוקר טוב. קמתי ב 6:30 והצעתי לבעלי להצטרף אליי לסתם הליכה של בוקר על החוף. הוא אמר לי כן.
טיילת ת״א. חול וים. אני והוא. אפילו עצרנו לקפה. עפים על החיים שלנו. על הטבע. היופי. הביחד. על הזכות להתקיים בגוף בריא. לחיות ליד הים. להרגיש כל יום בחופש.
בדרך חזרה רון עצר כמעט ליד כל בניין חדש שבונים והסתכל. ואני המשכתי הלאה כשהוא כמה צעדים מאחוריי.

ואז הוא ניגש אליי. הוא שהפך את הבוקר הזה ממושלם למבחיל.

"את כוסית.
בא לי לאונן עלייך.
אני רוצה לאונן.
אני רוצה לזיין אותך.
אני רוצה לזיין אותך בתחת."

רון התקרב. ומיד הגיב בחזה מנופח ו״הלו הלו תרגע מהר״ אבל הוא לא נרגע. וגם רון לא נרגע.

"יש לך טעם טוב.
כמה אני רוצה לזיין אותה. וואו איזה כוסית. איזה כוס.
בוא תרביץ לי. אני אזיין גם אותך."

רון התקדם לכיוונו, עוד רגע עט עליו. ואני, כבר רועדת. על סף בכי. מכירה את רון. יודעת בדיוק מה יכול לקרות. רואה אסון.

ביקשתי מרון לא להתקרב אליו. הרי כמה ברור הסוף. המשטרה תגיע. רון יהיה החזק, האלים, אולי אפילו יעצרו אותו על תקיפה והוא, הסוטה העלוב הזה יהיה הקורבן. אז אני מושכת את רון משם. ואנחנו הולכים. משאירים אותו מאחור. ואני יודעת שתכף תגיע הבאה בתור…. ואני לא יכולה לחיות עם זה.

זה נראה לך הגיוני? אני אומרת לרון. אולי אפילו צורחת עליו. עכשיו אתה מבין אותי? מבין למה אני כל כך מפחדת? וכן, גם בבוקר. גם באור. זה לא נראה לו הגיוני. הוא חושב שאם היה מרביץ לו הוא אולי היה חושב פעמיים בפעם הבאה. אבל אני לא יכולתי להרביץ לו, נכון? זה לא יכול היה להיות הקרב שלי.

רוני כהן

בקיר שלי עולות שאלות כמו איך לא צילמתי. איך לא נתתי לך להחזיק אותו. איך לא החזקת אותו ואני בעטתי בו. אלימות התפרצה ממני. אלימות שזועקת אין לי חופש! אין לי זכות קיום. אני עלה נידף. הייתי חייבת להרגיש אקטיבית. בדרכי שלי. אז התקשרתי למשטרה. ורון צחק. בחורה עונה לי. אני מתארת לה אותו. היא  שולחת לשם ניידת. מה הוא אמר לך היא שואלת אותי. אז אמרתי לה. אבל היא לא ממש נחרדה. הרי אני לא מדממת על הטיילת. לא נאנסתי. לא קרעו לי את הצורה. אז הוא אמר לי.

כשהגעתי הביתה זה הכה בי. בדיוק לפני שנתיים, במהלך ריצה בים, בדיוק אותו הבחור קרא לי מרחוק לעזרה וכשהתקרבתי ראיתי שהוא מאונן. כן, זה הוא. רק שאז לא אמרתי מילה. לא כתבתי בפייסבוק, לא חשבתי על לצלם…. פשוט המשכתי הלאה. אבל לא עוד. לא היום. לא בתקופה הזו שאנחנו נלחמות בכל כוחנו על הזכות שלנו להיות שוות וחופשיות!

אם לרגע היה ספק או ניצוץ של תקווה, אז למען הסר אותו ספק, משטרת ישראל לא יצרה איתי קשר ועברו כבר למעלה מ- 4 שעות. לא עידכנו אותי אם מצאו אותו. ואני, אני רותחת. ת״א 8:30 בבוקר וזה בסדר. הכל ממשיך כרגיל. החול והים, רשרוש של המים.

אנחנו הפקר. זה מה שאנחנו.