מאז שיש לי בלוג, יצא שמדי פעם אני מקבלת פנייה מסופרים המבקשים לשלוח לי את ספרם לקריאה ולסקירה. ובדרך קבע אני תמיד מסרבת.
מניסיוני בעבודה עם יוצרים וכותבים, אני יודעת עד כמה אנשים מושקעים בכתיבתם. ולא בא לי למצוא את עצמי, והיה אם לא אהבתי את הספר, נאלצת לקלקל ליוצר ולכתוב את דעתי הכנה. אז מעדיפה לסרב. ודי. (אם הוצאה שולחת לי זה כבר סיפור אחר.)
ולמה אני מספרת את כל זה, כי לפני שנה פנתה אלי אורלי סיגל, וביקשה שאקרא ספר ביכורים שכתבה. כהרגלי, סירבתי בנימוס.
מדי פעם אני מוזמנת לסלוני ספרות ולמפגשים עם סופרים. זו מעין התארגנות של חברים.ות בסלונים פרטיים בדרך כלל, או בחנויות ספרים כדוגמת סיפור פשוט בנוה צדק, המגדלור בלבנטין או תולעת ספרים במאז"ה. – (במאמר מוסגר אוסיף שכל אחת מהן פנינה תרבותית ומחייבת ביקור. תאמינו לי, חניות ספרים עצמאיות, ונפלאות כמו שצריכות להיות חניות כאלה.) – מגיע.ה סופר.ת ומספר.ת על תהליך הכתיבה. על הספר. על עצמו.ה
מצאתי שהמפגשים הללו מרתקים ומעשירים.
ולא פעם חושפים את האורחים אל מאחורי הקלעים של הכתיבה, ויוצרים סקרנות חדשה או מחודשת בספר המדובר.
לפני שנה הוזמנתי למפגש כזה עם אורלי סיגל על ספר הביכורים שלה 'ניסויים פתוחים'. אותו הספר שסרבתי לקבל ממנה מס' חודשים קודם לכן.
בקיצור אחרי המפגש המרתק, רצתי לרכוש את הספר, ולא רק שקראתי, גם מאד אהבתי ואפילו כתבתי עליו ועליה. (האשה לא רק יודעת לכתוב סיפור, היא גם יודעת לספר אותו בפני קהל אנשים ולגרום להם להתאהב בה).
להלן קישור לסקירה שלי מהשנה שעברה: http://saloona.co.il/liatpooh/?p=2105?ref=blog_main
לפני חודש, בלי שביקשתי, קיבלתי את ספרה החדש, בואי וכשפתחתי אותו מצאתי בתוכו הקדשה מרגשת ביותר.
מצד אחד רציתי מיד לפתוח ולקרוא, ומצד שני, חששתי. מאד….
אחד – מה יהיה אם הפעם לא אוהב?
שתיים – ידעתי שאורלי כותבת ספר על ניסיונה להרות בטיפולים, ועל הכישלונות שלה. (אנחנו חברות פייס, ואורלי כבר דיברה על הנושא). ואצלי (כמו שהסתבר אחר כך, לא רק אצלי), זה נושא טעון ורגיש.
לא יודעת כמה מכם.ן מכירים.ות אותי ויודעים.ות. עד כמה הסיפור אישי שלי כואב.
אחרי 4 שנים של, ניסיונות. אכזבות. כאבים. טלטלות ושיברונות לב. שנסתיימו גם בשתי הפלות לא פשוטות וכואבות מאד. בחרתי להפסיק. לוותר על הזכות והרצון להיות אמא. וזו הייתה ההחלטה הכי קשה שלקחתי בחיי. החלטה שעד עצם היום הזה לא השלמתי או קיבלתי אותה. והיא נוכחת בחיי בכל רגע מאז ומן הסתם עד עולם
אז ספר שעוסק בנושא טיפולי פוריות ואכזבות? פחדתי.
אתמול בערב הוזמנתי שוב למפגש קוראים.ות עם אורלי סיגל. ברגע שידעתי שאלך התיישבתי לקרוא.
הסקירות וביקורות מסביב שצצו מכל עבר היו נפלאות. אוהבות. מחבקות. אבל בעיקר, נכונות. ומצעד המכירות של חניות הספרים הוכיח כי הספר הוא פשוט סיפור הצלחה.
הספר הזה שמורכב (להפתעתי) משלוש נובלות נהדרות. מביא לקורא סיפורים אישיים וכואבים.
ונושא הטיפולים מגיע רק בנובלה השנייה שעל שמה נקרא הספר – 'בואי'.
הסיפור הראשון – 'חממות' מפגיש את הקורא.ת עם שרה.
אלמנה ממושב שוכח אל בבקעה, בשנות השישים המאוחרות של חייה שסוחבת בליבה סוד עבר קשה ומטלטל ונאלצת להתמודד בפעם הראשונה בחייה עם ההשלכות ולעשות מעשה למען עתידה ולמען תיקון יחסיה עם ביתה הבוגרת.
הסיפור השני – 'בואי' כפי שאמרתי מספר את סיפורה של אשה (בלי שם) שמתמודדת עם מחלה גנטית שעוברת רק מאימהות לעובריות. ועל מנת ללדת תינוקת בריאה על המספרת לעבור ברירת עוברים על מנת לדעת שהעובר שלה לא יהיה פגום. ורק אם וכאשר אזי יתכן הריון בכלל. בכאב גדול ואמת מתארת אורלי, לדעתי בפעם הראשונה בספרות המקור, מה עובר על זוג בכלל, ועל אשה בפרט, במהלך הטיפולים והאכזבות קורעות הלב שבצידן. אבל גם כאן הסוף, שלא כמו אצלי, במקרה הזה, מאפשר עוד תקווה.
והסיפור השלישי – 'פס חם' הוא סיפורו של עומר, שף כריזמטי וסוער, הנועד לגדולות. שפוגש את מאהבתו מהעבר בצרפת, חייו משתנים באחת והוא נאלץ להתמודד עם סוד שטורף את כל קלפי חייו והמאיים לסחוף אותו ואת משפחתו למערבולת כואבת.
בשפה עשירה וכתיבה בוגרת ובשלה, מצליחה אורלי סיגל להביא שלושה סיפורים נפלאים שנפרשים בפני קוראיה, ופשוט נוגעים ללב וגורמים לו.ה להתאהב בדמיות. (עד כדי כך שגם את הנבל בסיפור הראשון, למשל, אי אפשר ממש לשנוא. ולא שהיא מספקת חלילה הצדקות למעשיו). בספר הראשון שלה ניסויים פתוחים הכתיבה של אורלי התמקדה בסיפור נועז, זורם, שהעז לגעת בנושאים שלא מדברים עליהם. בספרה החדש בואי הכתיבה עגולה יותר טובה יותר. אם בספרה הראשון הייתה גם רוח שטות וקלילות, הפעם הכתיבה בוגרת הרבה יותר, בשלה הרבה יותר.
הדמיות שלה שלמות. עגולות. פגועות. ומרתקות.
והן מצליחות בסוף לא להישבר. ולהשאיר לעצמן תקווה.
שלושת הדמיות שמוצגות בספר סובבות סביב סוד אישי. הן עוברות מסעות קשים וכואבים, חוות כאב אבל מסרבות להיות קורבן לדטרמיניזם של הסוף. וכל דמות מתגברת על הסוף הבלתי נמנע כדי לאפשר להן לסיים את סיפורן עם תקווה וכך גם לקוראים ולהשאיר סוף אופטימי או נכון יותר. מלא עתיד. מלא ומייחל לשינוי שיבוא.
הבעיה היחידה שמצאתי הייתה שכל כך התאהבתי בכל דמות בספר, שהתבאסתי בכל פעם שסיימתי סיפור. למרות שהסיפורים שלמים לחלוטין, בעלי התחלה אמצע וסוף. בעלי מהלכים של עבר הווה ועתיד… ועדין רציתי עוד. רציתי ספר שלם על שרה. על עומר. על האישה ללא שם, שמשתוקקת לתינוקת.
(כבר כתבתי בעבר, קשה לי עם ספרים שמאגדים בתוכם מס' סיפורים. אני אשה של אהבה לטווח רחוק, לא של סטוצ'ים).
אז נחזור למפגש מאמש.
בבית מקסים עם מארחת נפלאה ברחובות, סביב שולחן מלא תִּקְרוֹבֶת טעימה שהובאה ע"י המשתתפים.ות שמענו את אורלי מספרת על עצמה ועל הספר החדש שלה.
אורלי התחילה בהסבר שהמפגשים הללו יוצרים מבחינתה אינטימיות עם זרים. היא ספרה שכבר 21 שנה היא מנחה קבוצות בנושאים שונים וזו דרכה ליצר אינטימיות ומרחב בטוח עם אנשים.
כשנשאלה ע"י המארחת, יעל גור, מאיפה הרעיונות על מה לכתוב? השיבה: "מהתבוננות והקשבה לאנשים". החיים והתחקירים למדו אותה שלכל אחד יש סיפור ואם תקשיבו טוב תשמעו אותו. היא צחקה והזהירה את המשתתפים במפגש שהם עוד עלולים למצוא את עצמם כדמות בספר. את דמות השף מהסיפור השלישי למשל, היא "צדה" לדבריה, בעת שישבה בבית קפה. הוגש לה בטעות קפה על קופאין שהיא אלרגית אליו, ולאחר שהתעוררה מעלפונה, מצאה עצמה מטופלת ע"י שף המסעדה שהיה במדי עבודתו, בכבודו ועצמו, ושהסתבר שלמרבה מזלה היה גם מטפל אלטרנטיבי שטיפל ודאג לה. ואח"כ מצא את עצמו בספר.
את הספר הראשון שלה ניסויים פתוחים היא כתבה באבחה אחת. ב 60 יום אבל אז לקח לה עוד 6 שנים עד שהוא ראה אור. בגלל שהכתיבה בו הייתה אינטנסיבית ובערה בה הכל יצא בבת אחת. ואילו פעם ב 'בואי'. היא יצאה לצוד דמיות או ניצודה בעצמה ע"י הדמיות שמצאו את דרכן אל סיפרה. והוא נכתב במקביל לעבודה על הוצאת הספר הראשון.
שרה מהסיפור 'חממות', למשל, נולדה בקבוצת כתיבה בתרגיל בו נתבקשו באי הסדנה וביניהם אורלי לכתוב על הפעם הראשונה שהורידו שערות (נשים ברגלים, גברים בפנים). אורלי התחילה לכתוב על דודתה. חבריה לסדנה אהבו את הדמות ואמרו שהיא מעניינת. בהמשך הכתיבה שרה (הדמות) השתלטה עליה וסחפה אותה פנימה ואל תוך סיפורה.
על נושא טיפולי הפוריות סיפרה אורלי היא כותבת ומספרת כדי לאפשר לעצמה ולאנשים לדבר על הנושא הכואב והמושתק הזה. וסיפורה של הדמות בסיפור נושק לסיפור האישי שלה. היא סיפרה שכבר יצא לה להגיע עם הספר לכ-200 חניות או מפגשים עם קוראים.ות ואין פעם שמישהו.יא לא ניגש.ת ומספר.ת לה את הסיפור האישי שלו.ה. של אחותה. של חברתה. של אשתו. של…
היא סיפרה איך למשל באחת ההמתנות ברכב לפני כניסה לבדיקות היא הביטה סביב וראתה בכל הרכבים ליד, נשים יושבות וממתינות כמוה. מתאפרות. מדברות. מחכות לרגע שיפתחו והן תוכלנה לחמוק פנימה ולגמור עם זה כבר. היא חשבה על אותן הנשים שלא יודעות שיש מחטים וזריקות וכאבים וחיכיון ואכזבות ושיברונות. ועל כל אלה שחיות את זה בשגרה יומיומית חוזרת חודש אחרי חודש, שנה אחרי שנה.
במהלך הכתיבה, מצאה אורלי את עצמה מנהלת שיח עם הדמיות. וגילתה שהן בתחרות סמויה על ליבה ועל היחס שלה אליהן. שרה, לדבריה, התלוננה שהיא מזניחה אותה. והנה תוך כדי כך, נולדה עוד דמות (עומר) שנתקלה בו באותה תקרית של התקף אלרגיה שהזכרתי לעיל. תוך כדי התעוררות המעילפון, היא שמה לב לג'סטות שלו, לטון הדיבור המתחלף. ואחרי שהתאוששה והתחילה לכתוב את הדמות החדשה. מצאה עצמה עושה תחקיר בשלוש מסעדות שאחת מהן בצרפת כדי שתוכל להכיר את עבודתו של עומר.
כשנשאלה על היכולת או השוני בכתיבה בין דמיות גבריות לדמיות נשיות בהיותה אשה כותבת, השיבה בציטוט של וירג'יניה וולף שאמרה "שכשאנחנו כותבים דמות אנחנו הופכים אנדרוגיניים". עוד הוסיפה אורלי, שלכתוב אינטימיות בין שני גברים הייתה התנסות מאתגרת עבורה כאשה. כתיבת גבר משנה למשל בתפיסת הגודל והמרחב הפיזי. יש פעולות קטנות המשתנות בין גברים לנשים. הפיזיולוגיה משנה את הפעולות והעשייה. את דמותו של עומר למשל מצאה בחיבור שלה למטבח. לבישול. מקום שמאפשר לה ולו להתחבר לתשוקות שלהם וממנו ליצור ולבשל.
את הספר הראשון לדבריה היא כתבה מתוך דחף וסיפר את מה שקרה בקומונה שחקרה ומשם הסיפורים. הספר החדש גילה לה את קול הכותבת האמיתי שלה. שבה. והוא הגיע ממקום אנתרופולוגי ועניו.
כששלחה תלמידים שלה בקורס כתיבה לצוד אינטרקציות בין אנשים, חזרה אחת וטענה כי האשה שעקבה אחריה הייתה משעממת. בשיחה שעלתה לדיון על התרגיל הובן שלכל אחד יש סיפור והמעניין הוא למצוא אותו. ולכותבת שבה יש את היכולת להקשיב ולגלות את הסיפור.
בספר הראשון היא הוסיפה קול המספרת רק משרתת את הסיפור ואילו בספר הנוכחי היא כתבה מתוך שקיעה ובהתבוננות בדמיות.
אורלי שלחה את שלושת הסיפורים לעורכת שלה (עלמה כהן ורדי, שגם ערכה את ספרה הראשון) וחשבה שהתגובה שתתקבל תהיי הנחיות איך ומה לעשות עם כל סיפור, או לפחות אם אחד מהם, על מנת לפתח אותו לכדי ספר שלם. אבל אז להפתעתה התגובה שקיבלה הייתה, שאפשר להוציא את שלושת הסיפורים בספר המקבץ את כולם ביחד. אורלי גילתה סוד כי יש דמיות שאפילו עוברות מסיפור לסיפור ומתארחות גם מחוץ לסיפור שלהן. (אשאיר לכם למצוא אותן בסיפורים). אורלי הוסיפה שהיא מרגישה קצת אשמה, ואולי הייתה צריכה לתת לכל דמות עוד. ספר משלה. "הסיפור אולי שלם אמרה אבל לדמיות אולי יש עוד מה לתת."
כשנשאלה על העטיפה הצבעונית אמרה "בואו נצבע את החיים והמציאות של הטקסט בצבעים עזים כדי ליפות אותה". היא אהבה את הציור והיה לה נעים להסתכל עליו. אחת מהמשתתפות העירה שיש דמיון בין אורלי לדמות המצויירת על הכריכה.
"הצלקות בחיים הן לתמיד" אמרה אורלי "והן משאירות כובד ומשקל. השאלה היא פנינו לאן, כי זו האחריות שלי ככותבת"…
ואני לי-את, אם בסוף מפגש הקוראים הקודם שלי עם אורלי אהבתיה, בסוף המפגש הנוכחי והקריאה בספר בחדש – פשוט התאהבתי בה.
שורה תחתונה.
ספר רגיש נוגע עם דמיות נפלאות וסיפורים אנושיים וכואבים. תקראו. הנאה מובטחת.
~~~~~~
בואי
מאת: אורלי סיגל
שפת מקור: עברית
ז’אנר: פרוזה, מקור
שנת הוצאה: 2019
מס’ עמודים: 240
עורכת: עלמה כהן-ורדי
עיצוב עטיפה: אמרי זרטל
ציור עטיפה: LanaBrest
הוצאה לאור: כנרת, זמורה ביתן-מוציאים לאור
~~~~~~
להלן לינק לספר באתר ההוצאה – כולל פרק ראשון מתוך הספר בואי.