אז זהו. שאני לא הולכת לדבר על בית המקדש, זה גדול עליי הדבר הזה… רק אומרת.
היום הזה בשנה מעורר בי ממש רק לאחרונה מחשבות. עד לפני כמה שנים לא ציינתי אותו בשום אופן מיוחד ובבית בו גדלתי, לא ניתן לו מקום ייחודי או יוצא דופן והוא היה עוד יום בשנה, שאנשים רחוקים ממני צמים בו. לפני שנתיים, נקלעתי לשיחה רוחנית על משמעותו של היום הזה ולאט לאט התגלתה בראשי דמותו. בחודש אלול אנחנו עורכים עם עצמנו או שלא, חשבונות של נפש, הנפש של אנו פנימה, מתעסקים עם ההשלכות שיש לעניין על חיינו, אולי על עתידנו ואת הפיוס אנו דורשים "כדי להכתב בספר החיים" או בתמצית מסע אגואיסיטי מטהר לאני שאנחנו. אבל בחודש אב, האגו והאינטרס נוסעים לחופשה זולה בבורגס ומשאירים בארצנו הקטנטונת את הערבות ההדדית, את הסובבים אותנו ואת ההשפעה שיש לארס, שיש בנו בני האדם על סביבת חיינו.
במילים חורבן ושנאה משתמשים פה 364 ימים בשנה בדיבורים על הצד הכובש והצד הנכבש אבל ביום אחד, אחד בלבד מניחים את החרבות ואת החלומות על האתים, מסתכלים אחד לשני בעיניים, גם אם רק באופן מטאפורי ומבינים, רק ליממה אחת שהשנאה השוררת לא אחת בינינו מובילה כל יום מחדש לחורבן.
פעם קראו לה השפלה או קללה, בבני ברק ובין מאה שערים היא נקראת לשון הרע, בת דודתה מאמריקה מכונה "שיימינג" אבל לא משנה באיזו אדרת היא תהיה לבושה, היא תמיד תשאר אותה הגברת.
והיא חיה במקומות העבודה, כשמישהו יוצא מהחדר, היא גרה בקבוצות הווטס אפ הסודיות "כולם פה חוץ מ…", היא נושמת בתוך תגובות נאצה ברשת החברתית שיצרה ספרי חיים שלמים מפנים של אנשים. היא בתוך המשפחה, בין אחים בדם ובין אח'שלי שקיבל צ'פחת גב ברחוב, היא רודפת שמלות של לייקים ודורסת אחריה כל חלקה טובה.
הכי גרוע בה, שכמו כל מלכודת דבש היא מחולקת בחינם! היא לא זקוקה להנחות של רמי לוי, היא לעולם לא תופיע באימייל גרופון, היא חיה בתוך כל אחד ואחד מאיתנו לפעמים בחדר צדדי בעליית הגג ולעתים באמצע סלון בלב, חדר גדול ומרווח. השנאה הזו, חונקת בעשן מהביל את כל "ואהבת לרעך כמוך, ואת "אל תלך רכיל" וגם כשאתה משתדל לא לתת לה מקום בתוך עצמך, היא שם, זה טבעה – חזקה ממך.
פעם דיברו פה על אהבה חופשית, והיי! נכון שלא הכל היה שם חוקי, אבל לפחות הייתה שם מוסיקה טובה, לא כזו שמתלוננת על החום, אז אולי שווה לחזור לשם…לפחות ליום אחד.