בדרך לעין חרוד.

השבוע, בדרך ל"משכן לאמנות" בעין חרוד, אליו נסעתי עם גיסתי ובהזמנתה, ניהלנו שיחה על הדרך ל"עין חרוד". לא על הספר דיברנו, אלא על הסיפור המשפחתי. סבתא שלי, ילדה כמו נשות העמק האחרות בנות דורה, את כל ילדיה בעין חרוד. בעין חרוד היה ממוקם בית- החולים של הפועלים. הסיפור המשפחתי מספר שלפני מועד הלידה המתקרבת, נסעה להמתין לה בבית החולים. כשנודע לסבא שכבר ילדה, עלה על "רכבת העמק" בוורסיה החיג'אזית שלה, ונסע לבקר את היולדת. בדרך, פגש יהודי חביב מהקריות, שנוסע למרבה הפלא לבקר אף הוא את אשתו היולדת. במהלך הנסיעה נעשו הגברים חברים, עולים ברגל במעלה הגבעה, ולקראתם יורדות נשותיהן, שנעשו חברות אף הן. איסר וסובינה, היו יותר מדודים, וכשאנחנו, הנכדים, שאלנו במפגשים משפחתיים : "איך הם בדיוק דודים שלנו?" נורא שמחו לספר לנו שוב ושוב את הסיפור. אנחנו נוסעות יחד לעין חרוד, ואני יודעת שיכולים להיווצר שם רק דברים טובים.

נוסעת אני עם גיסתי, שבפנסיה שלה, אחרי שנים רבות וטובות כגננת, חזרה אל מקורותיה, ועובדת בתוכנית להדרכת ילדי הגנים במשכן. אני מהרהרת בשקט, שאולי טוב שנעשינו גיסות בגיל מאוחר. אולי אם היינו נפגשות בצעירותנו, לא היינו מפסיקות להתווכח מה יותר טוב, מושב או קיבוץ?, או בואו נחדד את הנקודה. עין חרוד או נהלל?. אבל היות ש"אנחנו" הקדמנו ועלינו על הקרקע בח' באלול, והם רק ב-י"ח אלול. אנחנו ב"עמק המערבי" והם ב"עמק המזרחי", אין ויכוח.

פתחנו את הסיור בחדר לו קרא, יניב שפירא, אוצר התערוכה "עין חרוד". מאוד אהבתי את מה שראיתי בו, תמצית הישראליות היתה מרוכזת בחדר הזה. רק כשיצאנו ממנו, אמרתי לה בחצי חיוך, כמו נהללית מבטן (שכבר נולדה בעפולה) :"רק תמונה של נהלל חסרה פה כדי שיהיה מושלם".

אבל בואו נהיה רציניים לרגע. יש הבדל ניכר שלא יכולתי שלא להתרשם ממנו מיד, בין המושב לקיבוץ, והפעם לטובתם, (אתם רואים, התרככתי עם השנים) והוא העיסוק בתרבות ובאמנות, כבר מהרגע הראשון, והמקום הנכבד בה שמו אותה בחייהם, כשבאמת לא היה להם כלום בתחום החומרי, למעט חזון.

אצטט מדבריו של חיים אתר, משנת 1938. כפי שתלויים בפתח התערוכה:

"ביסודה של עין חרוד קיבלנו על עצמנו דבר גדול מאוד, גם למעננו וגם למען ילדינו, הבאים לרשת את אוצרותינו הרוחניים ולהמשיך על יסוד זה את בניינה. לכן מחויבים הננו להעמיק את היסודות הרוחניים של חיינו, לחנך את עצמנו תוך חיים באמנות, כי אם לא זאת-נשקע תוך קטנות החיים והיא תכריע אותנו.[..]כי בניין האמנות-הוא גם בניין החיים בתוכנו".

אני מתבוננת על המוצגים, ומנהלת לעצמי את "הנהלת החשבונות" בראש. המשכן נוסד בשנת 1938, הזיכרון ההיסטורי שלי אומר שהיו אז "המאורעות". בניית בניין הקבע החלה בשנת 1948, ואני יודעת שהיתה אז מלחמה. התערוכה בה ביקרתי עכשיו (שתימשך עד לחודש מרץ) , היא אחת משלוש תערוכות שהוקמו לכבוד שנת ה-80 למשכן, ושנת ה-70 לבניין הקבע. ממש לא מובן מאליו, איך התפנו לכל זה, עם כל המתרחש מסביבם ובתוכם ?

מהר מאוד נוכח כל העושר הזה, שהוא לא רק אומנותי, אלא גם חומרי, מתעוררת במוחי השאלה:" מי הבעלים של המשכן?" התשובה שאני מקבלת היא: "עין חרוד!". ואתם יודעים, השאלה הבאה היא: "איחוד או מאוחד?" כי גם מי שמבין קצת בחיי הקיבוצים, יודע שהיום אנחנו מדברים על "שיוך נכסים", ו"הפרטה", שעיקרם כלכלי. אבל היו גם שנים אחרות, שהמילה שליוותה אותם היא "הפילוג", שהרקע לו הוא בעיקר מאבק על ערכים.

גם מי שיודע מעט על התקופה הזו, יודע ששום דבר לא עבר שם בקלות. על הכל רבו. זוגות נפרדו, משפחות נקרעו, הלכו מכות, הציבו גדר תיל בתוך חדרי האוכל. אני מתפעמת מהתשובה :"של שניהם!" אותה אני מקבלת משתיהן, מבת "האיחוד" ומבת "המאוחד" שעובדות בו, באותו טון. ושתיהן מוסיפות ואומרות, כמו ששמעו בוודאי פעמים רבות במהלך חייהן: על אמנות ורוח לא רבים!

אתם קולטים? המשכן המרשים הזה, היה ונשאר, מעל קטנות היומיום, רק בגלל זה לטעמי הוא ראוי לביקור, אבל לא רק.

וככה, אנחנו מתנהלות ועוברות לנו בתוך המשכן, מאולם לאולם. אני מתרשמת מהתאורה הטבעית שתוכננה על ידי ביקלס, כל היופי הזה מואר ב"אור יקרות" שנכנס דרך קמרוני התקרה מהחוץ פנימה , ביום חורף מעונן.

אני רואה קבוצות, אלה ילדים, שיש פעילויות והדרכות שהוכנו במיוחד בעבורם. אלה מבוגרים שהולכים עם כיסאות הפלסטיק הקטנים מאולם לאולם, אחרי מדריכה ידענית, מתנצלים שהביאו איתם קצת בוץ מהעמק לתוך המשכן, ושותים בצמא את הסבריה המלומדים.

במעט הבנה שבכל זאת יש לי באומנות, אני רואה עוד ועוד יצירות של ציירים ישראלים ויהודים נחשבים, עוד ועוד שמות מוכרים: ארדון, גוטמן, שאגאל, ברגנר, שלוס, שמי, לבנון, רייזמן, בזם, אריכא, טיכו, שטרוק, מאנה-כץ, לסר. קלאסיקה ממש, וכולם כאן, על הקיר, או במרתפים.

ראיתי "יודיאקה", אוצרות שהובאו מעולם יהודי שחרב ונעלם. מספרת לי ה"עין -חרודית" איך בילדותם, בחג החנוכה, היו מורידים את כל החנוכיות מהמשכן לחדר האוכל של הקיבוץ ומדליקים את כולן, עד אחת. אם זה לא הביטוי של הציונות המחדשת והמורדת, ובה בעת הממשיכה של החיים היהודים, אז מה? ממש התרגשות ותחושה של חלק מקיום יהודי מתמשך ומשתנה.

ראיתי על הקירות פוגרומים שואה ופרעות, כפי שמונצחים בציורים שהובאו מ"שם", הוברחו לארץ בדרך לא דרך, וזכו לחיים.

וראיתי דו קיום, לא רק בעבודותיהם של יוצרים ערבים- ישראליים, אלא תוצרים של סדנאות שמתקיימות לילדים יהודים וערבים, בסדנת היצירה ע"ש דודו גבע, כחלק מחזונו של מוזיאון שממוקם בעמק שיש בו שילוב נדיר וישראלי של קיבוצים ותיקים, מושבים מהעלייה הגדולה של שנות ה-50, וישובים ערביים.

ראיתי מוזיאון שממוקם בעמק, לא בעיר הגדולה, ומרגיש ומתנהג ממש כמו בן אצולה, אצולה ותיקה. הוא נוסד ונולד הרבה לפני שהמציאו את המילה "פריפריה". אתם מבינים, כבר בכניסה ראיתי את הדלת שיצר האמן פולמבו, זה שיצר את שערי הכנסת. העובדות במשכן לא מרגישות פחיתות כבוד להעביר סמרטוט על הרצפה הפשוטה, אחרי הבוץ שהשאירה הקבוצה שהגיעה אליו, אחרי שירדה ברגל מהגבעה, נהנית מנופי העמק ואוירו הצח, או לשבת על ריהוט "בן התקופה", בן גילו של המשכן, שהיום זוכה לאהדת המבקרים כ"וינטאג'".

לא ויתרתי על אף פינה, וככה התגנבתי לי גם אל חדר הרסטורציה. אני לא יודעת אם זכיתי להיכנס בגלל שאמרתי לעובדת בו, נינתו של טבנקין, אבי התנועה הקיבוצית, ואביה האידאולוגי של ההתיישבות המתחדשת ברמת גולן אחרי מלחמת ששת הימים, שיש לי הכרות עמוקה עם כתביו, ופרק שלם עליו בתזת המאסטר שלי, או בגלל שהייתי מלווה בנכדתו של שטורמן. הצטערתי שבמקום הקסום הזה, לא יכולתי לצלם.

התעייפתי. סיור במוזאון תמיד מעייף, שפע המראות וההליכה האיטית ממוצג למוצג הביאו אותנו בסופו של דבר אל בית הקפה "קפה ביקליס". התיישבנו לקפה טוב, ועוגת תפוחים נפלאה אצל גליה, שנמצאת שם באופן קבוע בימי חמישי שישי שבת, ובימים האחרים לפי תאום. בימים שהיא איננה, יש פינת קפה, ותמורת סכום סמלי, אתם יכולים למזוג לעצמכם קפה או תה. אבל עזבו אתכם מהקפה, איזה מקום. גן הפסלים בו ממוקם הקפה, מלא השראה, אני הייתי מוכנה להישאר שם גם לקפה של אחר הצהריים, וגם לקפה של הלילה, וגם לקפה של הבוקר למחרת.

מה אגיד לכם? עם כל מה שכתבתי, כמעט ולא כתבתי כלום, אבל נהניתי מאוד. העמק הוא אכן חלום, ממליצה גם לכם אוהבי אמנות, אוהבי היסטוריה יהודית וישראלית, ארכיטקטורה, נוף טבע ואוויר טוב, או סתם קפה טוב, לשלב ביקור במשכן בעין חרוד ביום טיול בעמק.

אל תוותרו על שיחה עם בנות העמק. אני רק התחלתי לשאול איך עובדות נשים מה"איחוד" ומה"מאוחד" יחד, והרגשתי שסדקתי קרום דקיק. הצטערתי שלא היו לי עוד כמה שעות, להקשיב. מהר מאוד הבנתי שהרווחתי תמונה נפלאה, ואמרתי להן: "אתן מבינות שאתן הסיפור?"