בדרך למעלה

איך לפעמים חלומות מתגשמים, מדוע בהחלטה של רגע שיניתי לעצמי את מסלול החיים ולמה כל המקרים הכי מצחיקים/הזויים/לא קשורים קורים דווקא לי?
נסיעה אחת לא ארוכה עם מלא ניסים שקרו בתוכה

האי קוטאו

לפני יותר משלוש שנים היה לי חלום שחזר על עצמו שוב ושוב ושוב. באותו סיוט קל שכאמור חזר על עצמו, אני מנסה לטפס, אפילו על סולם פשוט כמו באולם ספורט, ולא מצליחה. לא מצליחה להרים את הברך כדי למשוך את עצמי למעלה, משהו לא עובד. ובכזו רמת תסכול נאלצתי לקום בלא מעט בקרים, ולדעת שממש ניסיתי לא הצלחתי.  להסתובב ככה במהלך היום עם ההבנה שאולי החלום הזה אומר משהו, שיש צורך בשינוי. בהחלטה של ערב אחד, כשהייתי קשובה לעצמי, הבנתי שמה שהיה הוא לא מה שיהיה יותר. אחרי שעבדתי קרוב לארבע שנים בחברה הקודמת, הבנתי שאין לי עוד מה לתרום שם. במקביל, שעון החול על הגשת עבודת הגמר של התואר השני שלי הראה שאין כמעט גרגרים בתוכו והגיעה השעה(ממזמן) לסיים את חובותיי האקדמיות. התקשרתי להוריי היקרים שהביאוני עד הלום לספר להם שאני עוזבת את העבודה, טסה לתאילנד כדי להשלים את הטיול שהתחלתי 11 שנים קודם לכן ונקטע בזמנו בגין תאונת דרכים פלוס הבנה אז שככל הנראה יש לי מחלת ים קלה, חוזרת לארץ בבטחה גם, הפעם כדי לסיים את התואר השני שהתחלתי 4 שנים קודם לכן ואחרי כל זה, אני עוד אמצא עבודה חדשה שבה יהיה לי טוב ואוכל שוב לממש את יכולותיי המקצועיות. אני לא יודעת אם ההורים שלי באותו הרגע חשבו שהשגעון מדבר מגרוני או שאני מנסה קודם כול לשכנע את עצמי, אבל מלבד לומר לי בהצלחה, הם לא כל כך ידעו איך לעכל את הבשורה. רכשתי כרטיס טיסה לעצמי(הלוך וחזור כמובן), שמתי את הכלב בפנסיון איכותי, וטסתי לי 11 שעות לבנגקוק. כמובן ששום טיול לא יכול להיות מושלם בלי עיכוב של שעתיים נוספות במטוס בארץ לפני ההמראה, מה שגרם לי לפספס את טיסת ההמשך לקוסמוי, והוביל אותי למרר בבכי ממש לא חרישי שם בשדה. חבר טוב ואבא שלי שוחחו איתי וניסו להרגיע אותי, לראות מה אפשר לעשות, ואני…אני רק רציתי הביתה באותו הרגע, הרגשתי שכל החויה הזאת אולי גדולה עליי מדי. שוב ושוב נאמר לי שאין מקום על אף טיסה ואני אצטרך לישון במלון ליד השדה או לחלופין לקחת טיסה לאי אחר. אבל אני, עקשנית שכמותי, לא ויתרתי, וכך בתור לביקורת דרכונים בבנגקוק, כשברמקולים מתנגנים שירי מזמור לחג המולד ומימיני ומשמאלי איראנים ושאר גולים, התפללתי לנסים, אפילו אחד קטן, שיגרום לכך שהטיול שלי לא יסתיים עוד לפני שהספיק בכלל להתחיל. באורח פלא, חיכה לי אותו הבחור מהדלפק של הטיסה שפיספסתי, זה שאמר לי שוב ושוב שאין לי שום סיכוי למצוא טיסה לאותו היום, מיד מאחורי הדוכן של ביקורת הגבולות, כמו פאטה מורגנה או סוג של הפתעה. הוא לא אמר לי יותר מדי מלבד Run וכך, שנינו משייטים לנו ברחבי הטרמינל, לי זה הרגיש כמו סצנה מסרט, עד שהגענו לדלפק אחר, ושם הסתבר לי שנסים קורים הכול עוד אפשרי, ונמצא עבורי מקום אחד ויחיד ומיוחד בטיסה האחרונה שיצאה באותו ערב מאוחר לקוסמוי. הנחיתה בלילה בקוסמוי לא עשתה עם האי היפהפה הזה חסד, כך שלמחרת בצהריים כשסופסוף קמתי, נגלה לפני המקום המרהיב הזה. באחד הלילות באי, כשהחלטתי להתרחק קצת מכל ההמולה, התמודדתי עם פחד נוסף. חצי שנה לאחר הנסיעה הראשונה שלי בקיץ 2004 לתאילנד, פגע הצונאמי בחופי האוקיינוס ההודי בהם שהיתי גם אני- פוקט, קופיפי. שנים הרהרתי מה היה קורה אם הייתי נוכחת באותו יום ארור בו פגעו הגלים.  מאז שרר בי פחד ללכת בקרבת הים בחושך, כשלא ניתן לראות מה קורה שם בפנים.  באותו לילה קסום, אחת עשרה וחצי שנים אחרי שעזבתי את תאילנד, הלכתי אני יחפה על החוף בקוסמוי, בהתחלה מלאת חשש, ועם כל רגע שעבר פשוט התמכרתי לקול הענוג שהפיקו רחשי הגלים, והחול הרטוב שעטף את רגליי, והרגשתי שאני את הפחד ניצחתי, ורק במבט מפוכח כעת לאחור הסתבר לי שזאת הייתה רק ההתחלה. במעבורת מהאי קוסמוי לקופנגן, מעבורת שמשייטת הלוך חזור עשרות פעמים ביום ומובילה מאות אנשים בתוכה, הסתבר שאומנם קורים לי ניסים, אבל גם לא מעט דברים הזויים- המזוודה שלי נפלה למים. כן, כן , זו לא בדיחה אלא מקרה אמיתי שקרה דווקא לי.  הידית של המזוודה נתלשה בזמן שאחד מעובדי המעבורת הרים אותה והיא פשוט עפה לו לתוך המים, למזלי היא צפה ולכן הצליח אותו בחור מובך למשות אותה במהרה החוצה, וכך, תוך כדי שגשם שוצף החל לרדת באי, גררתי סחוטה אני את המזוודה הסחוטה ממים, עד שהגעתי למלון ( כשפתחתי אותה הסתבר שרוב הבגדים שהיו בתוכה כמעט ולא נרטבו).

האי קוטאו
האי קוטאו

בקופנגן חגגתי את ראש השנה האזרחית, ולמחרת, שטתי לאי מעט מרוחק בשם- קו טאו.  באתי מוכנה, גברת עם סלים, אפילו קניתי מגבת, רק שנעליים לא טרחתי להביא, וכך הסתבר לי שאני אמורה לטפס למעלה עם כפכפים. וכשאני אומרת טיפוס, אז מדובר בעלייה מורכבת ביותר, על גבי אבנים ענקיות, כשלעיתים הייתי צריכה להושיט שתי ידיים ולתת לזרים אירופאיים לסייע לי. קיללתי, בכל שפה שידעתי שהם לא יבינו, בעיקר את עצמי, על כמה מסוכן זה לטפס ככה בכפכפים, למה לקחתי הפלגה כשיכולתי להישאר באי ולהירדם למרגלות הבריכה. יום לפני החזרה לארץ, פשוט התחלתי לבכות. דמעות של אושר, על כל החויה הזאת, על כל מה שעברתי, על העובדה שכמעט נדרסתי על ידי רכב שם ושיצאתי בנס גדול, על התחושה האדירה של הטיפוס חסר האחריות בכפכפים למעלה, על ההליכה בלילה לאורך חוף הים, על ההתמודדויות עם כל הפחדים הקטנים והגדולים שליוו אותי כל כך הרבה שנים. בכולם נלחמתי, גם בבלתי צפוי, גם בלא נודע, גם בלבד, גם בביחד שהיה. כשחזרתי לארץ, לקח לי יום שלם להתאושש, ישנתי אצל ההורים שלי בלילה, מבחירה, דבר שלא עשיתי עד אז במשך תקופה ארוכה, לפני שחזרתי לדירה שלי. כמו התחלה מחדש, כמו רוצה להיות עוד טיפה ילדה, נטולת פחדים ודאגות לפני שמתחילה שוב את המסע האינסופי הזה של מימוש עצמי והצלחה. עבודת הגמר הוגשה במועדה האחרון בהחלט והיה ניתן סופסוף לסתום את הגולל על התואר השני הזה, יום למחרת ההגשה קיבלתי טלפון ממקום העבודה, שלאחר תהליך הגיוס לא ארוך במיוחד, הצטרפתי אליו והתחלתי כעובדת מן המניין בחודש לאחר חזרתי מתאילנד. החיים זה לא מה שסיפרו לי, או הבטיחו שיקרה לי אי שם בילדות, אני קובעת בעצמי לאן לנתב אותם, גם כשיש קשיים ויש והיו ובטוח עוד יהיו, גם כשדברים לא מסתדרים בשלשות או בתבניות, גם כשאת מרגישה שאולי פספסת את הרכבת או שקנית כרטיס רק לכיוון אחד, הפוך ממה שכולם נוסעים אליו. אלו החיים שלי, לחלומות יש כנראה מסר שהם רוצים להעביר אליי, שהבחירה בסופו של דבר היא תמיד תמיד נמצאת  בידייים שלי, שיש לי תחושות והרגשות שלרוב הן מאוד מדוייקות, ובעיקר לסמוך על עצמי, לשים את המטרות כיעדים להשגה ולהיות בטוחה- שאני יכולה להם, לא משנה אם קצת קשה, כי תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר. ולזכור שאם יש טיול טיפוס להר, להביא איתי בתיק נעליים סגורות יכול למנוע אי נעימויות בפעם הבאה. החיים מלאים בתרחישים לא ידועים, אבל מה שמסייע לרוב היא האמונה, האמונה בעצמנו אנו, ביכולות שלנו, ובכך שתקלות קורות( לחלקנו יותר מאשר לאחרים), אבל גם ניסים, קטנים כגדולים. לשמור על חיוך, גם כזה שמנסה להאיר מבפנים, ולקוות שהכול עוד אפשרי.   חיוך שאומר הכול פלוס פרח

רעות שושן
ההורים שלי לא זוכרים מתי התחלתי ללכת- אבל לעולם לא ישכחו את הרגע שבו התחלתי לדבר. אוהבת את המקצוע שבחרתי ובעיקר אוהבת לכתוב ולקרוא ולדבר - מילים מילים מילים. רווקה בזוגיות נהדרת פלוס כלב.