בדרך לויויאן

בחורה עם מחשב נייד

אמא של ויויאן נפטרה כמה ימים אחרי שהטילים של "צוק איתן" נחתו על תל- אביב.
כל בוקר אמרתי לעצמי שהערב אלך לשבעה, וכל ערב הגעתי למסקנה שמחר יהיה מתאים יותר.

ויויאן ואני מעולם לא היינו קרובות. ההיכרות שלנו הסתכמה במפגשים בגינה השכונתית עם הילדים. אבל יש בה משהו, בויויאן. משהו שמקרב אותך לחיים הפשוטים של פעם, שאני הייתי ילדה. משהו שכונתי כזה, שנפגשים אחר- הצהריים בגינה ומבסוטים עד הגג.

הבעיה הייתה שבאותם ימים, היה קשה לנתק אותי מהחדשות. לא הצלחתי לצאת מהבית ולעזוב את הטלוויזיה. פחדתי להתנתק מהחדשות.
בערב האחרון לשבעה, צעדנו, הבן שלי, ואני לכיוון הבית של ויויאן.

בדרך הוא שאל אותי: "אמא, מה נעשה אם תהיה עכשיו אזעקה?"
"אל תדאג, לא תהיה עכשיו אזעקה".
"אבל אם תהיה, מה נעשה?"
"נכנס לאחד הבניינים, מותק."
"ואם כל הבניינים יהיו סגורים?"
"אז אתה תשכב על הרצפה ואני אשכב מעליך."
"מה כדי שאם ייפול עלינו טיל הוא יפגע בך ולא בי?"
"בשביל לשמור עליך מתוק שלי"
"לא מסכים. אמא, אם תהיה אזעקה, את תשכבי על הרצפה ואני אשכב עליך." מציאות מכוערת.
סאאאמק, ילדות ישראלית.

עשרה צעדים מאוחר יותר נשמעה אזעקה.

תפסתי אותו ביד בחזקה ובלב דופק רצנו לתוך אחד הבניינים. יחד איתנו יצאו לחדר המדרגות שאר השכנים. אחת בפיג'מה, אחת במדים של שוטר, אחד עם סיגריה דולקת. כולם כועסים, כולם מתלוננים.
באיחור קל יצאו לחדר המדרגות זוג חייכני, שניהם עטופים במגבות, עמדו צמודים זה לזו.
"אמא, למה הבולבול של האיש הזה כזה גדול?" החמודי שלי הצביע על הזקפה של הבחור במגבת.
לפתע פתאום נשמע שקט מופתי בחדר המדרגות.

סאאאמק, ילדות הישראלית.

"לא גדול חמודי, דווקא לא גדול."
פיצוץ של כיפת ברזל נשמע באוויר.
"בוא, ויויאן מחכה." ברחתי משם הכי מהר שיכולתי.

ליאת בכרך - עיתונאית וכותבת תוכן
עיתונאית וכותבת תוכן. בעלת הבלוג nashimbiz.com, שמכיל כתבות תוכן לנשים עצמאיות וכתבות תדמית לבעלות עסקים.