בדרך אל האושר…

אני לא באמת דורת'י, ואין לי נעליים אדומות ונוצצות, לפחות לא כאלה שנקישות קלות בעקביהן ישלחו אותי חזרה הביתה (יש לי אחרות, הורסות ת'בריאות!!), אבל באופן מסויים צעדתי (ועוד אני צועדת) בשביל האבנים הצהובות בחיפוש אחר הקוסם שיגלה לי איפה בדיוק נמצא האושר הזה. מה שכן למדתי נכון לעתה, אחרי לא מעט רגעי "היי" ו"דאון" שחוויתי מאז ועד היום (בעוצמות משתנות אמנם, ולאחרונה הרבה פחות וביתר קלות, אבל עדיין), זה שלבי לא אבד לי לרגע. הוא פועם בעוצמה אדירה ומלאת חיים מאי פעם.

בחורה עם מחשב נייד

אז מה היה לנו? בלבול, checked. פרידה, checked. מעבר לתל אביב, checked.

"Toto, I've a feeling we're not in Kansas any more"

אז עברתי לתל אביב. זה קרה לפני כמעט שנתיים. ארזתי את עצמי ואת תכולת ביתי (שהיה ביתנו) הקטן ועברתי לעיר הגדולה. בלילה הראשון בחיי החדשים, כשסביבי אין ספור ארגזים (נטיית הגזמה קלה בכמות הבגדים….), נשכבתי על המיטה שלי, שחברה טובה הספיקה לסדר לי לפנות בוקר כדי שיהיה לי לפחות מקום נוח לישון וחשבתי, זהו, עשית את זה. קמת והלכת, זה הזמן למצוא את הדבר הזה שכולם מדברים עליו, האושר. הנה מתחילה לה הדרך….

"?Now which way do we go"

איך מתחילים מחדש? לאיזה כיוון הולכים? ומה בכלל קרה פה בעשור האחרון? בשלב הראשון, החלטתי שאני טורפת כל מה שנקרה בדרכי, תרתי משמע….. עת לחגוג, עת לשבור את הכלים, עת לשחרר מחסומים ישנים ושלא תעזו לעצור לי את העיר, כי אני בשום אופן לא מתכוונת לרדת!! זמנים מטורפים. השינוי היה כל כך קיצוני מהקיבוץ הקטן והמשפחתי לעיר הגדולה והבועטת ואין ספק שהגוף שלי קרס תחת המעמסה. לא רק שעברתי לביצה התל אביבית, בדיוק סיימתי את לימודי העיצוב ומתוך בחירה החלטתי דווקא להמשיך בעבודתי כמאפרת ונכנסתי בזה בכל הכוח, כך שמצאתי את עצמי עמוק בתוך "התעשייה" שהיא הצנטרום של הפיילה המבעבעת הזו, מה שהבטיח בלגן גדול אפילו יותר.

אחרי זוגיות ארוכת שנים, הצטברו אצלי במערכת לא מעט צרכים, מהווים, תשוקות ושאלות, שמי אם לא תל אביב סיטי על רחובותיה, מועדוניה, אנשיה ובמיוחד גברבריה הייתה שם בשביל לספק את התשובות. פרקתי כל עול. קמתי לעבודה כל יום בחמש בבוקר, עבדתי עד הלילה, חזרתי הביתה, מקלחת קצרה, התרעננות ויאללה לבר המקומי/שכונתי/עדכני/פלצני, זה ממש לא משנה, העיקר להיות עם אנשים, לשתות עם אנשים ולא ללכת לישון, לא לבזבז זמן או גרוע מכך, לא לחלום ו/או  להתמודד עם המצב האמיתי, אני כאן בשביל לחגוג!

מי שהכיר אותי בחיי הקודמים יכול היה לזהות את המהפך העצום. מעולם, אבל מעולם לא לקחתי ולו שאכטה אחת מסיגריה לפני הפרידה, שלא לדבר על דברים אחרים. אלכוהול התקשר אצלי ליין בארוחה טובה ותו לא. לבלות פירושו היה, בדר"כ, לראות סרט טוב, לקרוא ספר או לשבת בגינה עם תה צמחים ושקט מסביב. כל זה היה מאחוריי, אני רציתי אקשן, רציתי לטעום מכל דבר שיש לעיר הזו להציע לי ולכן לא אחת מצאתי את עצמי בסיטואציות הזויות ומוגזמות שמתאימות יותר לנערות בנות 20 שהשתחררו זה עתה מהצבא וכמהות להתנסויות ראשונות באשר הן, ולא לאישה בת 30 פלוס. אז כן, הפתאטיות הגיעה לבקר גם היא, לא מעט.

"Lions, and tigers, and bears! Oh, my!"

כן אפשר להגיד שהרגשתי כאילו אני מוקפת בחיות טרף הרבה מאוד פעמים. ניסיתי להשתלב, ניסיתי בכל כוחי להפוך לחיית טרף בעצמי, ולפרקים יש יאמרו שהצלחתי. זו הייתה מלחמת ההישרדות שלי (שאגב, עדיין נמשכת, בווליום שונה, עד היום). דירה חדשה, עבודה ישנה-חדשה, חברות חדשות, גברים חדשים, התנסויות חדשות והכל מתערבב ומתהפך בטורנדו עצום של רגשות. שמחה מהולה בעצב, "מאניה" מתחלפת קרובות ב"דיפרסיה", קבלה עצמית "משחקת מחבואים" עם דחייה והדואליות חוגגת.

לרגעים אני בטוחה שהנה, מצאתי את האושר שלי; תמימה מדי, או אולי מטומטמת מדי להבין שאחרי 11 שנים, יקח לי קצת יותר מכמה חודשים בודדים לעמוד על הרגליים ולבנות את עצמי מחדש, ומיד אח"כ מתרסקת ולא מבינה איך זה שעשיתי את מה שכל כך רציתי ועדיין קשה לי, ורע לי, ולא מסתדר לי. איך זה שהאושר עוד לא התדפק על דלתי??

"You, my friend, are a victim of disorganized thinking. You are under the unfortunate impression that just because you run away you have no courage; you're confusing courage with wisdom"

חשבתי שאני  רוצה זוגיות כבר אז, אז חשבתי. חשבתי שאולי בעצם לא אצליח לאהוב יותר אי פעם, אז חשבתי. חשבתי שבערך כל גבר שנקרה בדרכי יהיה אבא לילדיי, אז חשבתי. חשבתי שאולי עשיתי טעות, או בעצם שזה היה נכון, חשבתי שאני מצליחה להתגבר, חשבתי שאני כישלון וחשבתי איך לכל הרוחות אני משלמת שכ"ד החודש, אז חשבתי! כן חשבתי המון, המון. המחשבות הטריפו אותי, מה היה, למה היה, איך היה, מה עכשיו, מה הלאה, איך הלאה ואיפה לעזאזל נמצא המקום הזה שחלומות מתגשמים בו? הכרחתי את עצמי לעשות הכל רק בכדי לנסות לא לחשוב כל כך הרבה, הכל. רציתי שקט נפשי, ריקון מחשבתי, לברוח כמה שיותר רחוק מעצמי כמו שהכרתי.

בשלב מסויים, אזלו כוחותיי הפיסיים והנפשיים. הקרנבל הפך גדול עליי, אנדרלמוסיה מוחלטת. אחרי חצי שנה של חוסר שינה, תזונה לקויה, שתיית אלכוהול מוגזמת, עבודה אינטנסיבית ועוד אי אלו התנסויות וחוויות שהשתיקה יפה להן, קרסתי. תחילה פיסית, נעשיתי חולה, ממש כך. איבדתי את היכולת לישון, עליתי במשקל וסבלתי מכמה וכמה בעיות פיסיות שמפאת פרטיותי אשמור לעצמי. כמובן שתוך זמן קצר והיות ולא ניתן להפריד את גופנו מנפשנו, גם נשמתי קמלה. ניתקתי עצמי מהכל.

"A heart is not judged by how much you love; but by how much you are loved by others"

ואז, הו אז, גיליתי מחדש את משפחתי ואת חבריי. כל אלה שראו אותי מאבדת את מה שהם (וגם אני) חשבו שהייתה שפיותי, בחצי השנה הראשונה שלאחר הפרידה. כל אלה שהיו שם בשביל לספוג את הקריזות שלי, את הטירוף שלי, את הניג'וסים שלי ואת הבקשות שלי שיבלו איתי, שישמחו איתי, שירקדו איתי או שפשוט יעזבו אותי. כל אלה שמתבקש היה שיעיפו אותי לכל הרוחות לאור החפירות שלי עליי ועל עצמי ועל אנוכי, כל אלה היו שם גם בשביל לנגב את דמעותיי ולגרד אותי מהרצפה כשזה קרה. תבינו, במהותי, אני לא בן אדם שמבקש עזרה, אף פעם.  אני זו שתמיד דואגת, מטפלת, מאכילה. אני ה"אמא", המארחת, המנחמת, ולכן היה לי קשה מאוד, בלתי אפשרי כמעט לזעוק החוצה שקשה לי.

למזלי, הסתבר לי ששמעו את הצעקה החרישית שלי וגיליתי שלבי אכן עצום ומלא באהבת אחרים. וואלה, אשכרה אוהבים אותי. דואגים לי, עוזרים לי וזה בסדר לבכות בפני היקרים לי, הם כאן בשבילי, הם ירימו אותי, יגישו לי טישו וכוס מים, ילטפו את ראשי, יציעו את ביתם ונשמתם ויבטיחו לי שיהיה בסדר בסוף, בודאות. הם לא שפטו אותי, לא העבירו ביקורת, לא הוכיחו אותי על מעשיי ו/או על טעויות שלבטח עשיתי, הם פשוט היו שם בשבילי, הקשיבו לסיפורי ההרפתקאות, החששות וההזיות שתקפו אותי חדשות לבקרים ונטעו בי תקווה. פעם אחרי פעם אחרי פעם.

"What have you learned, Dorothy?
Well, I think…it's that – if I ever go looking for my heart's desire again, I won't look any further than my own back yard. Because if it isn't there, I never really lost it to begin with!"

אז אני לא באמת דורת'י, ואין לי נעליים אדומות ונוצצות, לפחות לא כאלה שנקישות קלות בעקביהן ישלחו אותי חזרה הביתה (יש לי אחרות, הורסות ת'בריאות!!), אבל באופן מסויים צעדתי (ועוד אני צועדת) בשביל האבנים הצהובות בחיפוש אחר הקוסם שיגלה לי איפה בדיוק נמצא האושר הזה. מה שכן למדתי נכון לעתה, אחרי לא מעט רגעי "היי" ו"דאון" שחוויתי מאז ועד היום (בעוצמות משתנות אמנם, ולאחרונה הרבה פחות וביתר קלות, אבל עדיין), זה שלבי לא אבד לי לרגע. הוא פועם בעוצמה אדירה ומלאת חיים מאי פעם.

העניין הוא לזכור להקשיב לו, כל בוקר וכל ערב (ולפעמים גם בצהריים), לאפשר לו לאהוב בראש ובראשונה אותו עצמו ולא לשכוח לדעת לקבל אהבה בחזרה. לא לפחד להתרגש, לא לפחד להיחשף, לא לפחד להיפגע. למדתי שלא מספיק לי לבקש אושר ולרדוף אותו כי אושר זה מושג ערטילאי. הוא לא מוגדר ע"י פרמטרים חיצוניים כמו שהורגלתי לחשוב. הוא לא תלוי בכסף שיש לי או אין לי, לא בכמה אני שוקלת ואיך אני נראית, לא בגבר שלצידי ולא בקריירה שאני כה שוקדת עליה. הוא תלוי בי, רק בי ואם אני מניחה בצד את כל ה"הפרעות הטכניות" הללו, אני מגלה בעצם, שהאושר הוא מנת חלקי בכל יום שאני קמה, בריאה, עצמאית ומוקפת במשפחה וחברים. הוא כאן, לא מעבר לקשת, לא בחלומות ולא בשירי ערש, כל מה שנדרש מאיתנו זה לבחור לראות אותו.

והנה ההשראה האלמותית לפוסט הזה, תהנו:

http://www.youtube.com/watch?v=QhzbzwPNgXA

Michal Fussman
בת 32, רווקה (סוג של), תל אביבית. מאפרת בהפקות טלוויזיה (אבל גם קונדיטורית ומעצבת פנים לעת מצוא). אוהבת את העבודה שלי, אוהבת את העיר שלי, אוהבת את המשפחה והחברים שלי ואוהבת לחפור - בגלל זה אני כותבת (וגם את זה אני אוהבת).