מוריה תעסן-מיכאלי, גבעת הראל
—
אין הרבה דברים קשים כמו חוסר וודאות.
הרי אנחנו כאן, נשות ואנשי ההרים, רגילים למתח באוויר. רגילים לחוש פחד מסוג כלשהו. לעיתים מוכח ולעיתים ערטילאי, אך כמעט תמיד מורגש. אנחנו רגילים להגן על הילדים שלנו משמועות מחד, ולתווך להם את המציאות מאידך. אנחנו רגילים להתעדכן בחדשות כאילו החיים שלנו ושל קרובינו תלויים בזה, כי הם אכן כך. אנחנו רגילים לחשוב על תכניות ועל נסיעות ועל תכנונים למרחוק בהתאם למציאות הקיימת.
ועדיין משהו כאן שונה. אני לא יודעת אם כי האיום שונה לחלוטין, או כי הוא מכניס את כולנו למערבולת של חשש ודאגה ולא מפלה בין יושבי ההר ליושבי השפלה. או אולי כי הוא עלול לערער את המציאות שלנו יותר מכל איום אחר ואפילו אם רק נסתגר בבית ונצא אך ורק לדברים הנחוצים באמת כמו עבודה ומעון ובית כנסת, עדיין אנו עלולים להיות חשופים.
מתוך ערוץ הטלגרם של משרד הבריאות
מספר פעמים ביום אני מוצאת את עצמי חושבת על הנפגעים הפוטנציאלים של הקורונה. כלומר, חוץ ממי שלא מייצר אלכו-ג'ל, כולנו נפגעים בצורה זו או אחרת. ועדיין חשוב להסתכל לצדדים ולראות מי אלה שכבר עכשיו ניזוקים קשה וצריכים עזרה בצורתה המוחשית או בזו הנפשית. מאות אנשים כבר איבדו את מקום עבודתם. זו יכולה להיות מכה אנושה למשפחה שלוקח שנים להתאושש ממנה. הרי כולנו יודעים מהם הכספים הקשיחים שלנו שיוצאים מדי חודש עם משכורת או בלי משכורת. יש משכנתא, ויש צהרונים וחוגים והחזרי הלוואות לפעמים ועוד הוצאות שאי אפשר לבטל אלא רק לראות איך לא מצליחים להשתלט על החור שנוצר. יש עצמאים ועצמאיות שכל הלו"ז שלהם עד פסח בוטל ומי יודע כמה עוד אחרי. מדובר בהפסדים של עשרות אלפי שקלים שכל משפחה בונה עליהם בחיי היום יום שלה ובמרבית הפעמים לא ערוכה להתנהל בלעדיהם למעלה מחודש או חודשיים.
אמש בקבוצת ווטסאפ ביישוב אחר
ומה עם אלה שמחתנים ילד או שמתחתנים בעצמם. או ילדי בר ובת מצווה שמחכים לחגיגה הזו כל חייהם, כמה עוגמת נפש וכאב לכלה וחתן שאומרים להם לצמצם את מספר המוזמנים שלהם לפחות משליש, כאשר הם יודעים שגם ככה מי שהם יזמינו יחשוב פעמיים ושלוש האם לחשוף את עצמו ואת משפחתו להתכנסות כלשהי.
ויש את הקשישים, שצריך לשמור עליהם בכל מחיר ולהגן עליהם מפני כל פוטנציאל הדבקה, ויחד עם זה צריך איכשהו להמשיך ולתת להם את החמצן שהכי חשוב להם בחיים – המשפחה, החברה, האהבה והפגת הבדידות שקשה גם בימים ללא קורונה.
וזאת רק ההתחלה כי מה יהיה אם וכאשר יסגרו את מוסדות הלימודים (אני רק מדמיינת ימים ללא לימוד התורה במדרשה ובא לי לבכות), או אם וכאשר יסגרו סופרים, מקומות עבודה רבים יותר, חנויות נחוצות ושאר מקומות קריטיים יותר?
וחוסר הוודאות הזה משגע ומטלטל. לא יודעת אם יהיו לימודים שבוע הבא (כרגע לצערי מילואים נראה שדווקא יהיו גם יהיו, וחסר לו אם חוזר משם עם צורך בבידוד). לא יודעת אם לקפוץ לקנות בגדים שאני חייבת כי אולי דווקא את החנות הזאת יסמנו בדרך ההליכה של חולה מספר כלשהו ואז אצטרך להיכנס לבידוד. ומה אעשה בבידוד למען ה'? לנקות ולסדר אני שונאת, ללמוד מהבית לא מספק אותי בכלל, והבית שלי כל כך קטן שהמקום האפשרי היחיד לבידוד הוא באקווריום עם הדגים. ומה יהיה אם חלילה ניפגע מזה כלכלית, ומה יהיה אם חלילה ניפגע מזה רפואית ומה יהיה עם סבתא שלי היקרה ומה לקרוא יותר – פוסטים שמלחיצים או כאלה שמרגיעים?
מתוך ערוץ הטלגרם של משרד הבריאות
ונדמה לי שאחד מהדברים ששונים מהותית מההתמודדות עם טרור או שאר איומים אחרים שמתרגשים עלינו מדי פעם, הוא צורת ההתמודדות. שהרי במה אנו הכי טובים? ב'לך כנוס'. בהתכנסות קהילתית וחיבוק חם של העברת אוכל מאחד לשני, העברת חום ואהבה ותפילה משותפת של כל הקהילה. ואילו כאן בדיוק כל זה אסור. בדיוק אלו הדברים שאנו אמורים להימנע מהם. וכיצד ניתן להעביר חיבוק וירטואלי או תוכן של תפילה משותפת כאשר השיתוף היחיד שמותר לנו הוא הלחצן בפייסבוק?
ודווקא כאן אנחנו נדרשים לחשיבה מחודשת ולהתכנסות חזרה של התא המשפחתי (אם הוא עדיין מאוחד ולא מפולג בבידוד זה או אחר), ולמצוא את הדרכים לפעול בתוכו. למצוא את מירב ההיגיון בתוך השיגעון, ולנסות למען הילדים לכל הפחות, לשמור כמה שאפשר על שגרה. כי באמת תמיד יכול להיות יותר גרוע. זה נכון לצערנו לגבי כל יום בשנה. ותמיד צריך להיערך למציאות קשה יותר שחלילה לא תבוא, אבל כרגע במציאות, להסתכל על מה שיש ולפעול מתוכה בצורה המיטבית.
זה מה שאני יודעת לעשות. רעיונות?
—
מוריה תעסן-מיכאלי (33) מתנחלת, פמיניסטית, אמא, אישה, לאו דווקא בסדר הזה. במקור מעפרה, כעת בגבעת הראל