מה צריך לקרות כדי שאדם אחד יאמר לאדם אחר שהוא לא מדבר איתו יותר?
גרוע מכך כשנעלמים בלי להגיד אפילו את זה.. פשוט, יום אחד יש קשר וביום שלאחריו, השמיים נפלו. אין. לא קיים. נמחק. בלי לדעת על מה ולמה, בלי שהוענקה הזכות לבקש סליחה אם נעשתה טעות או איזו שגיאה.
בלי שכל ההסטורייה המשותפת נחשבת או נספרת.
בלי שזוכרים מה שכל כך חשוב – שכשאוהבים אז אוהבים כי ככה…
ואין דרך לפנות ואין דרך לפעול ואין דרך להשיב…
רק שלפעמים חולפות שנים רבות של כאב ונסיונות לפעול. בכל מיני דרכים לפעול. בכל מיני ערוצים לפנות. עם מתווכים ובלי. עם תחינות והפצרות ובלי. עם התנצלויות על מה שלא ברור שהיה , ובלי. אבל תמיד, תמיד עם כאב בלתי נתפס. כאב גדול מנשוא.
אולי רק מי שנאלץ לחיות עם אהוב נעדר, יכול להבין עוצמת כאב שכזו.
יש לך ילד.
יש לך ילד והוא חי וקיים ונושם. הוא גדל ועובר חוויות. אין לך חלק בזה. אין שיתוף. לא רק שלא צריך אותך. לא רק שאין צורך לחלוק איתך, לרוץ לספר לך. להישען עליך אם קשה, או לצהול ולהבין שאין מי ששמח עבורך יותר מאשר מי שרצה בך יותר מכל מי שהביא אותך לעולם… אין צורך בך והתחושה האיומה היא זו שלא משתפים אותך מפני שאינך רצוי. אתה מפריע. הנוכחות שלך אינה נוחה. מפריעה.
והתחושה היא כמו שקוטעים אבר מן החי. משהו שאסור היה עוד לפני שניתנה התורה, תורת ישראל. אסור אבר מן החי עפ"י 7 מצוות בני נוח. זה לא רק שאינו אנושי. זה לא הומני מכל בחינה שהיא.
יש לי חברה שהכל היה מותר אצלם בבית הסבא והסבתא שלה, ניצולי שואה. הכל היה מותר , מלבד להיות מצחוני. זאת מפני שהיטלר היה מצחוני מסיבות הומנטריות…
והנה כאן, רבים. הומניים, חלקם צמחוניים ואף טבעוניים מסיבות הומניות, פועלים בשם מחשבות או רגשות או תחושות, שאין לי דרך להסביר אבל ברור לי שהם כל דבר חוץ מאשר הומניים.
לא גדלתי עם הורים מושלמים. היו דברים שנגרם לי בהם עוול. אין לי ספק שכל אדם בר דעת יכול לזכור איזה דברים שעשו לו אביו ואימו. ולפעמים כעסתי. לפעמים כעסתי נורא. או נעלבתי, נפגעתי. אבל מה כבר יכול לעשות הורה שלא מגיע לו שיתנו לו אפילו את הזכות לבקש סליחה אם עשה טעות ? שלא מגיעה לו הזכות לדעת על מה ולמה הילד שלו הפסיק לדבר איתו? אפילו למערכת המשפט יש חוקי הגנה על אנשים שביצעו פשעים נגד האנושות.
אלא שכאן, נחרץ דין בלא משפט. ואם היה איזה משפט וירטואלי ע"י הילד, זה בלא שניתנה הזכות להורה לטעון, לנסות להבין, להסביר, להגן על עצמו. וההורה הוגלה למחוז ההורים המנוכרים…
עכשיו צריך אותו הורה אומלל, להמשיך לחיות את חיו… למצוא את הכח להתרומם. לחיות בידיעה שאינו רצוי. שהוא דחוי. שאינו שותף לשמחות , גדולות כקטנות, אינו שותף לכאב אם יש, לצער, לחיים. לחיים השוטפים האלה שעבור כל אחד מאיתנו הם כל כך בנאליים, עד שפעמים רבות איננו מייחסים אליהם את תשומת הלב , הרגעים שאנחנו לוקחים, יש יאמרו במידה של צדק, כמובנים מאליהם במערכת יחסים תקינה. דברים פשוטים כמו ארוחה משותפת, שיחת טלפון ספונטנית, רצון לחלוק רגע…
והחיטוט הבלתי נגמר הזה, החיפוש אחר איזה גורם או סימן של משהו שיוכל להוות תפנית לעלילה הזו. תפנית למה שמסתבר שהוא סיוט מתמשך מכל בחינה שהיא. בכל יום הולדת, כל ערב חג וחג, כל שבת. כל פעם שפוגשים אדם חדש ששואל על המשפחה ובכל פעם שפוגשים אדם מוכר שרק מביע התעניינות. וגם בכל פעם שפוגשים אדם מוכר שאינו מעז לשאול אבל מזהים במבט שלו את ההשתתפות בכאב, במקרה הטוב.
במקרה הפחות טוב, יש צורך להתמודד עם המבטים האומרים שאין עשן בלי אש… מבטים שמחפשים לראות מהו המום שאותו לא הצליחו לגלות בך גם בחברות בת שנים רבות, שהילד או הילדה מתנתקים ממך, מההורה שלהם. כי הרי מה כבר יכול להיות כל כך נורא שזה הצעד שנבחר…
ואתה זוכר רגעים . רגעים בהם היית מאושר. רגעים בהם חשבת שיש לך כל מה שאדם צריך בחיים ויכול לאחל לעצמו. יש לך ילדים בריאים ואתם משפחה מאושרת. גם אם לא הכל תמיד רק פסגת האושר. זה טבעי…
ועכשיו, אתה לא יודע מה לעשות. וגם אם חלפו שנים, ולמדת לחיות עם הכאב. למדת לחשוב על דברים אחרים ולהתמקד במה שיש. גם אז, יש רגעים, יש ימים, שהכאב כל כך חזק שכל מה שאתה רוצה הוא להרדם ולקום, אם לקום, רק אם יתברר שהמציאות הזו הייתה חלום, סיוט של חלום…
הנורא הוא, שמן העבר השני, בדרך כלל יש ילד, שלא סתם חושב, שבטוח, שההורה שלו נטש אותו. ולא משנה כמה הוא משכיל. כמה למד, אפילו תחום טיפולי,אפילו הוא פסיכולוג קליני, בטוח שהוא נטוש. שהוא היה רוצה קשר אבל ההורה לא מוכן. שההורה לא אוהב אותו ויקבל אותו רק לפי תכתיבים או תנאים…
ושני הצדדים. וכן, אין לי דרך אחרת לקרא לזה. יש כאן שני צדדים, במקום שצריך להיות רק צד אחד. אבל יש שני צדדים כואבים וסובלים . שני צדדים שאילו רק ניתן היה לפתוח פתח לקשב, היו רואים כמה זמן יקר מתבזבז על הדבר הזה שהורס את החיים ומחבל בהם לבלי הכר…