כתיבה על פי ראיון – מירי ליטווק
לרינה אחותי היה מותר להביע את דעתה. היא עמדה באמצע החדר, רוקעת ברגלה ואומרת: "פי ברשותי וזוהי זכותי". בשונה ממני היא אמרה את מה שרצתה וגם קיבלה. מכיוון שהייתה הצעירה בינינו, היא יכלה לראות כיצד הורי ניהלו את חיי, ולמדה להיערך נגדם.
אני הייתי ילדה טובה וממושמעת. השתדלתי בכל כוחי לרצות את הורי, בעיקר את אמי. חיכיתי למילה טובה ממנה, חיכיתי כל הזמן. אחותי רינה קיבלה את כל אהבתה של אמי. זאת הייתה החלוקה. רינה הייתה הבת של אמא, ואני הייתי לבד. הרגשתי שיש להן מעין ברית נגדי. הדבר היה ידוע בכל המשפחה: אמא אהבה רק את רינה. הן היו קשורות מאוד זו לזו עד יומן האחרון. רינה, גם כאשר בגרה והתחתנה, חילקה את כל סודותיה עם אמא. כאשר חזרה מהעבודה, הלכה לנוח עם אמא, במיטה של אמא, ואבא נשאר לחכות בחוץ.
לאמא לא היו חיים טובים עם אבא. אני זוכרת שהיו להם מעט מאוד רגעי נחת. אבי היה אדם נמרץ, מהבכירים בצמרת המדינה, ואמא לא תמכה בו ולא עודדה אותו. הוא כתב מאמרים ופרסם אותם בעיתונות, ואמא לא קראה אותם מתוך זלזול ודחייה. כל אחד חי את עולמו. לא ראיתי שיש להם משהו משותף.
לאבא הייתה מאהבת. הידיעה הזאת עמדה כהר באמצע הבית כל הזמן. בין אמא לאבא היו תכופות חילופי דברים קשים, קולניים, כעס: "תלך אליה! תעשה אתה! תקנה לה!", אמי הייתה מטיחה באבי. בתשובה אבא אמר שכל זה פרי הדמיון המטורף של אמא.
ידעתי שמדובר באישה אמריקאית, אן, הנשואה לבן דוד של אבי. גם היא גרה במושבה. לפעמים שמעתי את אמי אומרת שבתה של אן היא בתו של אבא. אף פעם לא אדע את האמת. זה נמשך כך לאורך כל החיים. אלה לא היו חיים טובים.
בסוף חייו אבי איבד את מאור עיניו. אני נהגתי לשבת לידו ולהקריא לו ספרים, עיתונים. רק בשעה שעשיתי את זה, הבנתי שאמי שחייתה אתו את כל חייה מעולם לא הציעה לו את העזרה הזאת.
במבט לאחור הבנתי שהדרך של אמא לתת את כל אהבתה לאחותי רינה ולהשאיר אותי בלי כלום הייתה דרכה להתנקם באבא ולהכאיב לו. אני הייתי דומה לאבא. בעיניה הייתי מעין בבועה שלו.
לאתר מירי ליטווק – סופרת זיכרונות
