בחודשיים האחרונים מלווה אותי תחושה חזקה מאוד, כזו שבועטת לי בבטן מבפנים, כזו שמונעת ממני שינה בלילות, אוף איך בא לי שינוי! איך בא לי להתחיל מחדש.
טוב, נו, כמה פעמים כבר הרגשתי כך? מיליון. כמה פעמים עשיתי עם זה משהו? דווקא היו כמה… אבל הפעם משהו שונה קורה. הפעם מתחילות להציף אותי שאלות. האם באמת ניתן להתחיל מחדש? האם באמת ניתן למחוק את הכל ולהתחיל מנקודת האפס? אני כבר לא ילדה, זה די ברור לי שלא. את הדרך שהלכתי אי אפשר לבטל. ומי רוצה בכלל? האם הייתי מוותרת עליה לו ניתנה לי ההזדמנות? האם הייתי משאירה מאחור את כל מה שלמדתי? את כל מי שאהבתי? האם באמת הייתי מוותרת על כל השריטות שחטפתי? על כל מה שלמדתי על עצמי ועל העולם גם במחיר של לב שבור או נשמה מדממת? האם הייתי מוותרת על הנשיקה הראשונה שלי (שבאמת לא היתה משהו אבל היתה ראשונה ותמימה) או על הפעם הראשונה שמישהו שבר את ליבי ושמעתי את נאום "זה לא את זה אני"? ובכיתי ימים ארוכים רק כדי לגלות שזה יקרה ושב בהמשך ולגלות שלפעמים זו אני שאעשה את זה ולהבין כמה גמיש שריר הלב וכמה עדיין לא ויתרתי על אהבה? האם הייתי מוותרת על כל החיפוש? על הרגעים שמצאתי את דרכי או שחשבתי שמצאתי? על הכאב וההתחבטות והיופי והשמחה? טוב, אין כאן ממש תשובות ברורות, אבל זה כ"כ חדש לי שיש כאן בכלל שאלה.
טוב, אז אולי לא באמת מתחשק לי להתחיל מחדש, אולי מה שאני באמת צריכה זה קצת "התכווננות". אני מרגישה שקצת ברחה לי הדרך, שקצת ברחתי לי.. טוב, אולי אני אכתוב בלוג? (שאני אכתוב בלוג? מה באמת? למה שזה בכלל יעניין מישהו מה שיש לי להגיד?) אולי אני אוציא קצת את המחשבות שמתרוצצות אצלי החוצה, שתתאווררנה קצת, אולי הן תמצאנה אוזן קשבת אצל מישהו כי אצלי הן כבר קצת התבלבלו.
אז בא לי "להתכוונן", לא להתחיל מחדש, בא לי לרענן קצת, לצמוח קצת. לאחרונה שמעתי מישהו מציג תוכנית שהוא מפתח שיש בה משהו גאוני, דווקא בפשוטת שלה. הוא טוען שאדם צריך להבין איזה "אורח חיים" הוא מחפש, מה החזון שלו לחיים ולאור זה לבחור עיסוק, זוגיות, תחביבים וכו' שיתמכו בלייף סטייל הזה (מצטערת על האנגלית, אבל זה היה הביטוי במקור וזה נשמע לי יותר מדויק). נשמע פשטני ומובן מאליו נכון? אז זהו שלא, נראה לי שאנחנו מחליטים החלטות שמנותקות אחת מהשניה, בוחרים מקצוע או מתגלגלים לעבודה מסוימת, בוחרים זוגיות או מתפשרים על אחת, מתחברים לאנשים מסוימים שהופכים לחברים שלנו ואז מנסים לחבר בין הכל וליצור מכלול שאמור להפוך את חיינו לזורמים ומתאימים לנו. לעומת זאת, הוא מציע להחליט מה אנחנו בכלל רוצים ולבחור הכל לאור ההחלטה הזו. מה הבעיה בעיני? שאת מרבית ההחלטות אנחנו עושים בגל 22-25 ולהבין מי אנחנו ומה אנחנו רוצים ואיזה "לייף סטייל" מתאים לנו אנחנו מבינים רק בגיל 30-40. אז אולי הרעיון הוא שכשאנחנו מבינים את זה ננסה לראות איפה אפשר לשנות קצת, להתאים, לעשות איזו פניה בדרך. אני לא כ"כ מאמינה בשינויים של 180 מעלות, כמה נמרים באמת הופכים חברבורותיהם? אבל אולי קצת? משהו? להניע שוב קצת את הכנפיים?
טוב, זה היה הפוסט הראשון שלי, משק הכנפיים הראשון שלי, עכשיו תורכן.
