מזה זמן מה מסתובב לי בפסקול הפנימי המשפט הזה מאחד הפרומואים של אחד העם 101: "בא לי להיות אילנית…". לפעמים משפט כזה קטן ותמים מצית בך ים של מחשבות, נוגע באיזשהו מקום פנימי.
לפעמים, את שופכת הררי מילים ומנסה לתאר תחושות, להבין מה את מרגישה, לנתח בצורה הכי רציונלית, לטחון את זה למוות בשיחות בלתי נגמרות עם חברות (שלא לדבר על הדיאלוגים הפנימיים) ואז מישהו ככה זורק איזה משפט ופתאום זה פותח את הסתימה.
כל השאלות הללו של איפה אני נמצאת בחיים ואיפה אני רוצה להיות, מה יש לי ומה אין לי, האם אני מספיק קשובה לעצמי או לא, האם אני נותנת לפחדים להוביל אותי או מוכנה לקחת סיכונים. האם העובדה שאני שוב מבלה את ימי בין קירותיו של משרד אומרת שויתרתי? ועל מה בעצם ויתרתי? האם אי פעם הגדרתי לעצמי מה החלום שלי? מתי אני אדע שאני כבר שם ואיפה זה בכלל שם עבורי?
בעצם, מכל השאלות והתהיות מה שבא לי זה להיות אילנית… טוב, לא ממש אילנית.. בא לי להיות פשוטה, זורמת, נינוחה, בא לי להיות אני ולהרגיש טוב עם זה. וזה מעלה בי כל מיני שאלות – המרצה שלי מהקורס ההזוי שלקחתי באוניברסיטה לפני מספר שנים שדיבר על זהות מאוד אהבה את המילה "אותנטיות". ים של מילים נשפך בניתוח המושג שאני מתה ממנו. זה מושג נורא אקדמי. נורא מרוחק. שעות ביליתי בקורס הזה מקשיבה לעדת בנות המעריצות את הוד רוממותה ומנתחות למוות את הסוגיה "האם ניתן לדבר על אישיות אותנטית או שכל אחד הוא יציר הסביבה שלו?"
עכשיו אני מבינה למה היה לי כ"כ קשה להתחבר לקורס הזה. לקחו לי את הפשטות. ניסו ללמד אותי על פשטות וחיבור למקום הפנימי שלי ועל איך אני יודעת מי אני והאם אני יותר מחוברת למקום פנימי או למקורות חיצוניים. הרעיפו אינספור מילים שמסתיימות ב"…זם" ורק לאחר שנים רבות הבנתי שזה לא ממש משנה להבין או לא להבין את המבנה התיאורטי ואת כל המודלים כדי להבין שכל מה שיעשה אותי מאושרת זה להבין סופסוף שמה שאני רוצה זה להבין מה אני רוצה וללכת על זה.
יו, איך בא לי להיות אילנית…
