אני זוכרת את הרגע שהזרים הגיעו. לא שאלנו מה יש להם לחפש אצלנו. אפשר היה תיכף לזהות שעבר עליהם סבל גדול.
את הכאב שהיה לה בעיניים אי אפשר היה להחביא.
גם הרזון שלהם היה ניכר לעין. כמו שיבלים שדופות הם נראו. האב, האם ושני בנייהם.
כשראיתי כמה האם הזאת, דואגת לבניה, לפתו אותי כמיהה מחד וקינאה מאידך והתערבבו לי בלב. מעולם לא חשתי בדאגה ובמסירות כזו מאימי הורתי.
יום יום הגעתי אליהם לאוהל בנסיון להקל עליהם את ההסתגלות ולהקל על הזרות. ידעתי שהחוק היהודי אסר עליהם להתערב בקהלינו, ואם הם הגיעו לכאן משמע-הגיעו מיים עד נפש.
לאט לאט פתחה בפני אם המשפחה את סגור ליבה ושיתפה אותי במה שעבר עליהם:
"חווינו בצורת קשה, ואיתה הגיע הרעב, והגיעו המחלות והמוות. בתי הצעירה לא שרדה. בעלי נשבר. הוא הודיע לי שהוא לא מוכן לראות גם במות הבנים, וקיבל החלטה לעזוב את בית לחם יהודה עיר מולדתנו ולעקור למואב. החלטתו העמידה אותי במצב קשה. להיפרד מחברותי ושכנותי, מהקהילה שלי, מהמקום בו גדלתי, מהבית בו גידלתי את ילדי היה מספיק כואב, אבל לעבור למקום עם אנשים שנאסר עלינו כיהודים להתערב בקהלם, זרים גמורים, איך..?
לא היה בי כוח להתנגד או להתלבט, אשה טובה הולכת אחר בעלה, ואני הסכמתי, ולו בנסיון אחרון להציל את בני ממחלה וכלייה… מאז דבקו בהם הכינויים מחלון וכליון"
האשה המיוחדת הזאת, נעמי שמה, נכנסה לי ללב ואני כבר אז ידעתי שאני רוצה להיות לה לבת, להיות חלק מהמשפחה שלה, להשתייך אליה. ללמוד ממנה. להיות אמא טובה כמוה ואשה נאורה כמותה.
את מה שקיבלתי מאמא שלי- רציתי להשאיר מאחור. לשחרר אחיזה מחלקים שלא שירתו אותי יותר.
טוויתי תכנית. שיכנעתי את אחותי ערפה להצטרף אלי והצעתי שנינשא לבנים, כדי לממש ולהגשים את כמיהת הלב שלי.
צל חלף בעיניה של נעמי כששיתפתי אותה בתכניתי, אבל מהר מאד הוא התחלף בזיק של שמחה.
הלא גם לו משפחתה היתה נשארת בבית לחם יהודה, לא היה לבנים סיכוי רב להינשא לבנות עבריות: כולן נפגעו מהבצורת או מתו ברעב.
והם עצמם היו כה חלשים וחולים, מי היתה רוצה להינשא להם?
לא היה להם סיכוי להשאיר שם ושארית אחריהם.
ונעמי נאחזה היטב בתקווה שנצליח להרות ולהעניק לה ולמשפחתה חיים חדשים.
הגורל רצה אחרת.
תחילה היא התאלמנה מבעלה אלימלך, וזמן לא רב לאחר מכן מתו גם הבנים.
אבל אני מקדימה את המאוחר..
*
הוא היה דומה לה.
אותו צבע עיניים בהיר. אותם תווי שפתיים. וגומת חן באמצע הסנטר.
אבל בניגוד אליה גוון עורו היה מאד חיוור. כמעט שקוף. כמו נייר קלף שרואים דרכו את האותיות..
הם לא הסתירו מפני את העובדה שהוא חלה בתקופת הרעב הגדול. והחיוורון שלו ,שכל כך אהבתי לא היה אלא עדות לחולשה שטרם התגבר עליה. עדינותו והעובדה שהוא דמה לה, הוסיפה לו חן בעיני, וכשנישאנו רציתי בכל מאודי לשאת את ילדו בקירבי.
הוא אף פעם לא תבע אותי בכוח, כמו הגברים אצלנו, ואני הודיתי בליבי על שניצלתי מגורל נישואין לגבר מואבי. היה משהו בחולשה ובעדינות של מחלון שגרם לי להרגיש חזקה וגרם לי להאמין שאני אצליח לרפא אותו. אני יודעת שהצלחתי לענג אותו, ולהנעים לו את השנים שהיינו יחד. אהבתי אותו ואהבתי להיות חלק ממשפחתו, שכבוד ואהבה היו התשתית ליחסים ביניהם.
העובדה שעורפה היתה איתי, והפכנו להיות גיסות ולא רק אחיות, העניקה לי ביטחון , תחושת שייכות ושותפות גורל.
השנים עברו ולא הצלחתי להרות.
לפעמים עלתה בי מחשבה שאולי מחלון לא אוהב אותי ולא רוצה ילד ממני, אולי הוא עוד מקווה יום אחד לחזור לבית לחם יהודה ולשאת אשה עברייה?
ואז הייתי באה אליו ותובעת אותו בלי מילים "בוא אלי, תתחבר לחיות שבי, תן לי להחיות אותך, להצית בך את האש.." וכשהוא היה מתמסר אלי המחשבות הללו היו מתפוגגות.
לפעמים היתה לי הרגשה שהוא כרוך אחרי כמו ילד אחר אמו ולא כמו גבר אחרי רעייתו.
האמנתי שברגע שהוא יתחזק הדברים ישתנו.
האמנתי שברגע שאהרה לו תהיה לו סיבה להתחזק.
אבל זה לא קרה.
מחלון הלך ונחלש ובסופו של דבר מת.
וכך עלה גם בגורלו של אחיו כיליון.
*
עורפה ואני הפכנו להיות שותפות גם לגורל אלמנות מבלי שזכינו להרות ולהביא ילד שישא את שם המת.
הרחם שלי הפכה להיות חלל ריק שבכי מהדהד בתוכו.
וכשראיתי איך נעמי הפכה בבת אחת להיות אשה כבויה ומרירה, חשבתי שאולי עדיף לי ככה.
בלי ילדים. אני לא הייתי עומדת בזה, לאבד ילד…
נשארנו 3 נשים אלמנות וחסרות כל…
עם תום האבל קמה נעמי ובאבחת הבל פיה הפילה עלינו את גזר הדין:
החלטתי לחזור לבית לחם יהודה.
*
האם זו רעידת אדמה או שהרגליים שלי רועדות?
נשמתי עמוק, מנסה להחזיר את נשימתי שנעתקה, ונכנסתי לאוהל. עורפה נכנסה אחרי.
מה נעשה?
אין טעם לנסות לשכנע אותה, החזירה לי עורפה.
לא, אין טעם.
ובאמת, מה יש לה לעשות כאן כשכולם מתו?
אני לא עוזבת אותה! אני הולכת איתה באשר תלך.
אני אבוא איתך.
הלחץ שהרגשתי בחזה השתחרר מעט כששמעתי את תגובתה של ערפה. זה יקל עלי שנעשה זאת יחד. ארגיש פחות בבדידות ובזרות שם, והרי ידוע לי שלא יקבלו אותנו שם בתופים ובמחולות. שתי זרות, אלמנות, עניות, ועוד מואביות.. וגם הדרך לשם ארוכה ולא נוכל לתת לנעמי ללכת בגפה.
ביחד זה יהיה יותר בטוח.
נזכרתי בסיפור שנעמי סיפרה לי על אברהם. "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך".זה תמיד היה אחד הסיפורים האהובים עלי.
פתאום הרגשתי שאלוהים של אברהם מדבר גם אלי. בלי מילים.בתוכי. מן ידיעה פנימית שזה הייעוד שלי. להגיע עם נעמי לבית לחם יהודה.
זו היתה ידיעה שמעבר לפחד של מה יהיה, מה אמא שלי תגיד,
ואיך יתיחסו אלי שם, ודאי יקראו לי זונה מואביה ויראו בי אשה ש"מותר" להתעלל בה,
אף אחד לא ירצה להתחתן איתי .
כל הפחדים והטיעונים ההגיוניים הופרכו על ידי אותה ידיעה פנימית שאני יודעת מה עלי לעשות ולאן עלי ללכת.
נעמי היתה הסיבה החיצונית להחלטה אבל בתוכי פנימה הלכה וצמחה ידיעה חזקה שזה גורלי,
ואני התמסרתי לחלוטין להבנה הזו, בנחישות שמעולם לא ידעתי כמותה, שניצחה את הפחדים והספקות.
לא ציפיתי שנעמי תגיב כפי שהגיבה. היא ניסתה שוב ושוב להניא אותנו מלהילוות אליה.
ברגע מסויים חשתי דחויה, פגועה, לא רצויה, היא לא רוצה אותנו איתה כי חוששת שנהיה עליה למעמסה?
וקול אחר שבי התייצב ואמר "יש הגיון רב בדבריה, והיא חושבת רק על טובתכן"
עורפה השתכנעה מההגיון בדברי נעמי. היא ויתרה והחליטה לחזור למואב. (אחותי, למה עזבתיני?)
קול קטן בתוכי השמיע מילות ניחומים: אולי זה שיעור שבא לבחון מה רצונך העמוק ביותר.
ומה את רוצה, רות? שאל הקול בתוכי.
"להילוות אליה לבית לחם יהודה" ענתה בלי קול האינטואיציה שלי, מלווה בפעימה חזקה בליבי שהעלתה דמעות בעיני.
שמעתי את עצמי אומרת לה בקול שלא הכרתי:
"אַל-תִּפְגְּעִי-בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ: כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף–כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ".
*
מוזמנים להצטרף לרשימת הדיוור שלי ולקבל סיפורים נוספים בעתיד:
https://bibliodrmh.ravpage.co.il/newsletter
ומה עוד ניתן לקבל ממני?
קובץ דיגיטאלי של 53 סיפורים (מדרשים עכשוויים) בהשראת פרשות השבוע, בראייה רעננה, עכשווית ורלוונטית לחייך.
פרטים בקישור: https://bibliodrmh.ravpage.co.il/digi1
וגם:
הרצאות: סיפורי המקרא כמראה משקפת לעצמנו.
סדנאות ביבליו-דרמה עם טוויסט של פסיכודרמה,
אפשר למצוא אותי גם בפייסבוק: www.facebook,com/tamarpel10
לגלות את קולך בתוך הסיפור ואת קול הסיפור בתוכך