היא קורעת את הלילות. הוא נשאר עם הילדים, דלוק ודרוך כולו מאיך שהתעוררה לו, היא שתמיד הייתה בבית, זרוקה על הספה, או מקפלת כביסה, או מקריאה סיפור ונרדמת כבר בחדר הילדים, ופתאום שוב היא לא כאן, ורק שובל של בושם לא עוזב את הבית, מזכיר לו את אי נוכחותה. פעם קודמת היא יצאה עם חברות, לאן הערב? היא אמרה לו שיוצאת, הוא לא שואל שאלות, היא לא מפרטת. הוא אוהב את זה, את מה שקרה לה. הוא אוהב את מה שזה עושה לו. דופק מהיר, פחד. איזה פחד מתוק.
הוא עוצם עיניים. היא בדרך למישהו, הוא שומע בתוך ראשו קול. היא בדרך לפגוש אותו. מי הוא? מאיפה הוא? איך הוא נראה? הוא פוקח שוב עיניים מסוחרר כולו, מוצף. הוא קם מהספה, מסתובב חסר מנוחה, מכבה את האור בסלון, נעמד מול דלתות הזכוכית של המרפסת, מסתכל החוצה. מכוניות נוסעות, חלונות מוארים, חלונות חשוכים. כל חלון חשוך והסיפור שלו, הוא מהרהר. איפה היא? ומה ההרגשה המוזרה הזו שבוערת בי? הוא חוזר לספה, בוהה בטלוויזיה, מכבה אותה בחוסר סבלנות ומשפשף את העיניים. הוא עייף. הוא מגורה, פתאום הוא מבין את זה, כל הגוף שלו בוער מהמחשבה שהיא, זו שנכנסה איתו לחופה לפני כל כך הרבה שנים, שמגדלת איתו ילדים, ובית, וכלב, ומשכנתה וספה שצריך כבר להחליף בסלון, זו שהתרגל שרובצת בטרנינג ורוד שדהה כבר לגמרי, שעלתה וירדה במשקל, שמעולם לא נתפסה בעיניו כנועזת או מתריסה, קמה והולכת וכל כולה מריחה ונראית כמו הרפתקה שמתהווה לו פה מול העיניים, או מתחת לאף.
אני חייב לשאול אותה.
אסור לי לשאול אותה.
אני אידיוט, מה אני עושה? אני אאבד אותה.
נוזף בעצמו: שב בשקט, תרגע, תשתה משהו. אשתך, זאת שאיתך יחד יותר ממחצית שנותיה, שנותיכם. תן לה לעוף.
אבל היא לא תחזור!
היא תחזור, היא תחזור… אל תפריע לה, אחרי כל השנים האלה על הספה, תן לה לבדוק אם הכנפיים עוד עובדות…
הוא לא זוכר מתי הוא נרדם בכלל, אבל השינה עמוקה, כשידה החמה מלטפת לו את הלחי. היי, תתעורר… אתה בא למיטה? היא יושבת קרוב לראשו ורוכנת מעליו, הוא הלום שינה, מנומנם, אבל הקרבה שלה לגופו, ותערובת של ניחוח הבושם שלה ואיזה ריח זר ולא מזוהה מפעילים שוב את המנגנון שמאיץ את הדופק. הוא לא רוצה להתעורר עכשיו, הוא מפחד להתעורר. הוא שולח יד, מחפש את הגב שלה, מביא את ראשו אל ירכה, אל חיקה. חם. כמה חם. היא מלטפת את שיערו, בוחשת. הוא שואל- נהנית? היא מלטפת לו את הלחי, רוכנת לנשק לו את קו השיער. הוא סופר את השניות עד שהיא עונה לו – כן.
משהו פגיע וחלש מתחמק מתוכו בלי שהתכוון- אנחנו בסדר? הידיים שלה מאיטות, הוא פוקח עיניים ובאפלה שמסביב היא כמו צללית שחודרת לתוכו, מפלחת בשתי עיניים, בשיער ארוך שקצותיו מדגדגים לו את הסנטר, בכישוף חדש שהתבשל בשקט על אש קטנה במשך עשרים שנה. היא רק שואלת – אתה סומך עליי? הוא לא סופר שניות – כן, ושניהם יודעים שאין ברגע הזה תשובות של ממש. רק סימני שאלה, סימני תחושות. וזה מתוק, ומלוח, וסמיך, ותוסס, ומבעבע, ומשכר, וזה מושך ומפתה ומפחיד.
וברגע הקטן הזה, שלוש בלילה, ספה, יד, חצאית מיני ואישה בוערת שרוכנת מעליו,
משהו מנבא בו, יהיה בסדר, אנחנו חזקים מספיק.
מדדה למיטה, לחפש את הבוקר שיחזיר את הדברים לסדרם. היא מתעכבת אצל הילדים הישנים.
כשהיא מזדחלת למיטה הוא נרדם עם המחשבה – כמה היא לוהטת.
ובמכונית לעבודה למחרת, יוסי בנאי שר על אהבה בת עשרים:
"ובלילות הכי קרים
היו ודאי גם אחרים
שאת גופך השביעו נחת.
הן אחרי ככלות הכל
היה לי כישרון גדול
להזדקן איתך ביחד."
