באמצע החיים . חיי שגרה בזוגיות ממושכת

אמצע החיים

אני בבית, במיטה. מביטה על התקרה מגלה בה נקודות-נקודות שאף פעם לא ראיתי. לפתע פוגעת בי המנורה, שולחת לעברי קרניים של אורות צהבהבים.

אני באמצע החיים. עברתי גלגולים של אהבות, לידות.

המחשבות מתרוצצות.

מה לעשות עם עצמי? מה לעשות עם החיים שלי? להמשיך עם מי שאיתי? האם אני אוהבת אותו? אולי האהבה שלנו כבר התפוגגה. אין בה את הלהט שהיה. איך עושים החייאה לאהבה!?

מה דינה של אהבה שהלבהות בה הם שבשגרה ואין בהם את הבעירה?

אני שומעת את המפתח נתקע בדלת, חשה את התנועה הסיבובית של הפתיחה.

"שלום", נשמעת מילה הנזרקת לחלל הכניסה של הבית, כמו כל יום.

צעדים.

דלת החדר שלנו נפתחת.

"מה שלומך? נחה קצת?", אמר בקול נעים.

"כן, קצת מנמנמת", אומרת באופן מפהק. "איך היה בעבודה?" שואלת כמו בכל יום.

"בסדר", אמר.

השאלות הרוטיניות האלה כבר משגעות.

"אולי אתחיל באיזה ריב, קצת מתח יעזור לנו", חושבת.

נשארת במיטה, הכרית הרכה נעימה לי בייחוד כשעוצמת את העיניים ומנמנמת בתנוחת השינה שלי. אני אוהבת לחכך את כפות הרגליים. נרגעת. גם כשהייתי בצירי לידה אהבתי את ההצמדות הזאת, אחת לשנייה. הייתה לי נקודה, בקרסול, שביקשתי ממנו שילטף אותה. הוא עשה את זה באהבה, עם הרבה סבלנות. אבל כשהיו הצירים החזקים לא הרגשתי כלום, צרחתי כמו אין מחר, בלי בושה. לפחות לא קיללתי. הטונים הגבוהים האלה, שהשמעתי הפכו אותי, כאשר מה שבתוכי יצא לאוויר העולם, לרגועה. שכבתי, עצמתי את העיניים ושלווה אדירה עטפה אותי בחיבוק מענג. אלה היו אחד מהרגעים האלה בחיים שתמיד זוכרים אותם.

קמתי, הנחתי את כפות הרגליים על הריצפה. אני אוהבת להיות יחפה. החיכוך עם הריצפה עושה לי משהו. איזה חיבור יותר לעצמי.

 

אנחנו יושבים אחד ליד השני, אני בפינה שלי והוא בפינה שלו. "עוד מעט נדבר על העבודה שלו", חושבת. "כמו בכל יום. אני לא יודעת איך הוא יכול לחיות עם הסבב היומי הזה? סוג חיים של רובוט. אבל אם להודות באמת, גם אני סוג רובוטי כזה. עוד מעט הוא ישאל אותי אם אני רוצה קפה".

הוא בא מכיוון המטבח עם כוס חרסינה קטנה שבה הנוזל החום, האספרסו שאני אוהבת. היד שלו מושטת לעברי, מצפה שאקח ממנו את מה שהכין. 

"למה לא שאלת אותי אם אני רוצה קפה?", שואלת באיזה תוקפנות. כמו רוצה לצאת לקרב, להסתער על כוס הקפה, שהיא הרוטינה של חיי, להלום בה.

"אני יודע שאת רוצה", ענה.

"אבל אתה צריך לשאול!", אומרת בטון גבוהה, לא אופייני לי בכלל.

"מה קרה? את רוצה שנריב?", אמר בנימת הפתעה.

"כן!!" עניתי בתקיפות. "צריך לפעמים לצרוח, זה לא מזיק. אומרים שצרחות משחררות קיטור".

"תעזבי אותי, היה לי יום קשה", אמר תוך כדי שמתיישב בפינה שלו בתנועה של נחיתה.

"די, בוא נעשה משהו אחר", אמרתי בצווחנות כזאת. "אתה יודע, אני לא שותה את הקפה שלך. אל תעשה לי טובות כאלה".

"תגידי, מה קרה לך היום? משהו עצבן אותך בעבודה?" שאל ומביט בעיניים קצת מצומצמות לעברי.

"לא קרה לי כלום", כבר עונה בתוקפנות. לא מוצאת את עצמי. עפים בי ניצוצות ואני כמעט על סף התפוצצות. רואה לפתע את הר הגעש שטיילנו בו בטיול לסיציליה, האתנה. למעלה בהר היה לוע אחד עם מבנה חרוטי אדיר ומספר לועים נמוכים יותר שאחד מהם פלט עשן. נראה כמו הסיפורים מהמיתולוגיה היוונית, על הפתח של השאול. היה מפחיד להתקרב אליו, לראות את האדים המהבילים האלה, את העומק שמהם יצאו. בכלל כל המשטח במעלה ההר היה שחור כולו, הרגשנו כמו אנו מהלכים על הירח.

"תעזבי אותי, תני לי לנוח", ענה בחוסר סבלנות.

"אצלך לנוח זה לישון", עניתי בכעס.

"יש לך בעיה עם זה?", ענה.

"כן", עניתי. מביטה על האיש שאיתי, נוסקת בי איזה שהיא תובנה שהוא האיש של חיי. אבל לא יכולה להתרכך. אולי אצא לאיזה סיבוב קצר? אולי אלך לדבר קצת בטלפון? אולי אעשה הליכה במקום כדי שמד הצעדים בנייד יעלה?

תוך כדי הליכה חושבת שיש מנגינת חיים שלא נגמרת. צריך לתחזק אותה, לשמר אותה, לדעת שהיא עמוד השידרה שלנו. היא הביטחון שיש בנו.

נזכרת לפתע שאמא שלי, שאהבה את אמרות השפר, אמרה לי פתגם בגרמנית שהרגל זו אהבה שנייה. חשבתי שאלה מילים חכמות, שבאו מאנשים שחיו מספיק זמן כדי להבין שלא תמיד ניתן לחיות בלהט.

כשהייתי במצב כאוטי בחיים השתוקקתי לשגרה. עתה כשאני בשגרה רוצה איזה ריגושים, משהו אחר. אף פעם לא נהייה מרוצים, תמיד נרצה את מה שאין לנו.

"אולי אצמד למילים החכמות", חושבת.

 

פנינה גרין טננבאום  11/2018

 

פנינה גרין טננבאום-המשרבטת במילים
נולדתי בחיפה, בבי"ח רמב"ם. בילדות המאוחרת עברנו לחולון. הנדסאית מחשבים, בעלת תואר במדעי הרוח והחברה. יש מחשבות על תואר שני. כתבתי 2 ספרים השלישי כתוב במחציתו. כותבת סיפורים קצרים.