באולינג | בלי טלפונים | שבת בבוקר

יצאתי עם הילדים בשבת, לבוקר משותף ללא טלפונים. זה קרה במקרה ויצא מזה רק טוב. איך הסתדרנו בוקר שלם בלי ועל מה בכל זאת הם מצאו סיבה לקטר? באולינג בלי מסכים, היה מעניין ומאתגר.

שבת שמתחילה ביקיצה טבעית היא מבורכת רק מעצם היותה כזאת.

אנחנו כבר בשלב שגיל הילדים מאפשר להודיע ביום שישי שלמחרת אין תוכניות שדורשות יקיצה מוקדמת ועליהם מוטלות שתי משימות חשובות.

האחת – לשמור על שקט בבית, לא להעיר את ההורים למעט מקרה שלמישהו יש דם. (הומור חברים, הומור). השניה – לדאוג להוציא, להאכיל ולשעשע את הכלבלב.

IMG_20150320_012207~2

אז אחרי שהוחלט שהשבת נכנסת לקטגורית ה"נקום ונראה מה עושים" ואחרי שהבנו שאב הבית לא יוכל להצטרף התחיל הדיון של "אז מה עושים???".

הבעיה בדיון כזה היא זכות הוטו – אני רציתי לים – שני הילדים לא רצו, הצעירה רצתה סרט – הבכור לא רצה, הבכור רצה לפארק בהרצליה – אני לא הסכמתי. לא לחיפוש חניה ולא להתבשל בחום בחוץ. וכך זה נמשך דקות ארוכות עד שנפלה ההחלטה.

באולינג!!!

באולינג2

הרעיון התאים לשלושתינו – מזמן לא היינו, כולנו אוהבים, ממוזג ונעים. יצאנו לדרך.

מניעה את הרכב, יוצאת מהחניה, נוסעת לכיוון היציאה מהמושב, מישהו לפנינו פתח את השער, יצאנו ו…פתאום אני מבינה שלא שמעתי את צליל ההתחברות של הטלפון לדיבורית.

שואלת את הילדים אם לקחו טלפונים, מקהלה מאחורה ענתה ב"לא". נשאר רק לקוות שכשנחזור יהיה מי שיפתח לפנינו את השער, אחרת המקהלה שבמושב האחורי תצטרך ללכת בחום הביתה ולבקש מאבא שיפתח את השער לאמא.

תוך כדי חולפת מחשבה נוספת – מזל שלפחות לקחתי את המצלמה…

את עניין ההתנתקות מהמסכים אנחנו משתדלים ליישם בימי חמישי בערב. מודה שלא תמיד אני מצליחה/זוכרת/עומדת על כך.

בנוסף, כשאנחנו יושבים שלושתנו לאכול בבית קפה או במסעדה אנחנו עושים "ערימת טלפונים". לאף אחד, כולל אמא אסור לסמס, לענות, להתקשר וגם לא לצלם. יושבים, מדברים, מסתכלים אחד על השני. נכון, חלק מהזמן הם מנסים לשכנע אותי לוותר, אבל זה לא מצליח להם. אני לא נכנעת. ה"באסה" שככה אני לא יכולה לצלם אותם, אבל אני מוכנה לספוג את זה – לחלוטין שווה את המאמץ.

בלי טלפונים

רק שהפעם ההתנתקות מהסמארטפונים לא היתה מתוכננת, לא היתה במודע או מרצון. סוג של הפתעה.

אז שיחקנו שלושה משחקים בבאולינג (שילמנו סכום לא מבוטל של 114 ש"ח למשחק עבור שלושתינו, את השלישי מקבלים חינם),

סיימנו לשחק ובדרך הביתה עצרנו לאכול גלידה ב"וניליה" האהובה עלינו ב"קניון דרורים".

מה קיבלנו מהבוקר הזה?

זמן דיבורים, צחוקים ושירים – בנסיעה הלוך, בזמן הבאולינג, בנסיעה לגלידריה, כשישבנו בגלידריה ובנסיעה הביתה. זה ה-מ-ו-ן! היה גם זמן שקט, לכל אחד לבד. להרהורים, למחשבות. שקט. רק אנחנו והשירים בגלגל"צ. עונג שבת מסוג שאנחנו פחות מכירים.

וכמובן האפשרות הכה נדירה לנעול את הנעליים ה"מגניבות" האלו

נעליים

כמו בהרבה משפחות אחרות שאני מכירה, בכל זאת מצאו על מה לקטר…שאני מתעסקת עם המצלמה, שבדויק פספסתי את הזריקה הכי טובה, שלוקח לי "מלא" זמן עד שאני מתחילה לשחק. נו שוין, העיקר מצאו על מה לקטר, אחרת איך ארגיש שיש לי שני מתבגרים בבית?

C360_2015-04-25-12-12-00-248

ולגבי השער, כנראה שתפילות עזרו וגם החזקת אצבעות. איך שהתקרבנו לכניסה למושב מישהו יצא…אף ילד לא הלך ברגל בחום. הצליח לנו!

שיהיה שבוע מבורך,

עם הנאות קטנות וגדולות

שלכם,

ליטל ירון – אשה בפלוס.

 

*תודה לשני מלכין, הבעלים של "קפה בכפר" על שהשאילה לנו את הטלפון שלה כדי לצלם את ערימת הטלפונים המשפחתית.

 

 

 

 

 

 

ליטל ירון
בוחרת כל יום מחדש להסתכל על הדברים מהצד החיובי, מהפלוס. כותבת על החלקים המצחיקים ואם אין, מנסה למצוא. לא נולדתי אופטימית, אני כנראה פסימית בהחלמה או אופטימית בהתהוות. מג'נגלת כמו רבות בין האיש, הילדים, הבית והעסק. לא שוכחת גם זמן לעצמי, קוראת, מצלמת וכותבת גם בלוג מקומי - מגלה את השרון. מוזמנים להציץ http://bloghasharon.blogspot.co.il/