באה מאהבה – מפגש שני

בשבוע שעבר סיפרתי לכם על התהליך שהחלטתי לעבור: פעם בשבוע אני משתתפת בסדנה ליצירת זוגיות בנקודותיים, ובכל שישי כותבת לכם על מה שקרה לי במפגש השבועי ובכלל בתחום. אני מזמינה אותכם ללוות אותי בתהליך. פוסט שני ובו יסופר על המפגש של אתמול, איך הבנתי ממה אני הכי מפחדת, ולמה כדאי לי לעשות את מה שאני מתכוונת אליו באמת.

בחורה עם מחשב נייד

קישור לפוסט הראשון.
הולכת לי בדרך לסדנה. גבר בתוך מאזדה, מאט. עוצרת לרגע, חשבתי שהוא רוצה לשאול איך מגיעים לאחוזת משהו-של משהו, כי הוויז אומר שזה כאן – מה, זה לא??
שאלתי אותו אם הוא רוצה לשאול משהו. כנראה שלא. נסע. חמש דקות אחרי הוא עוצר לידי: באמת רציתי לשאול משהו.
אני תמיד אומרת שלא מתחילים איתי. אתמול, לא ממש הצלחתי לראות אותו או להבין מי הבנאדם אבל הוא די התחיל איתי:
רציתי לדעת איך אני מגיע ל-…אלייך!
הבנתי שלא מדובר בג'וני דפ בפרארי פתוחה, אבל מצד שני זה גם לא היה אחמאדיניג'ד על טרקטור. למרות זאת מוצאת את עצמי מסתבכת במילים: תראה זה אה…לא….
הוא רק חייך ואמר: זה מסובך אה? ונסע.

שיעורי הבית משבוע שעבר

מבדיקה של שיעורי הבית במפגש הבנתי שאולי אני לא באמת יודעת מה הגישה שלי, ממה אני הכי מפחדת? אז מה שקרה בדרך לסדנה ועוד כמה דברים שקרו השבוע גרמו לי להבין שיש שם פחד. הרי אני אומרת לעצמי ולעולם שאני נורא רוצה להיות בזוגיות. אז למה אני כל כך מפחדת?
יכול להיות שאם הייתי כל כך רוצה להיות בזוגיות, לא מפחדת כל כך להיכשל, להידחות –  אולי לא הייתי לבד?

הלבד שבביחד

אולי את פשוט מפחדת להיות לבד? שאלה אחת המשתתפות בסדנה. ואני סיפרתי מה הרגשתי קצת אחרי החתונה עם הגבר שהכי אהבתי בעולם:
הנסיבות הפרידו ביננו למספר חודשים. היה געגוע אבל היה לי גם טוב. אחרי כמה שנים של חיים ביחד יש לי המון זמן לעצמי! לסדר מחשבות במקום לסדר גרביים זרוקים שלו, להתגעגע באמת רק לדברים הטובים. ברגע שראיתי אותו שוב נזכרתי כמה אני אוהבת. האושר היה גדול, רגשות קיבלו מילים, והסקס היה מעולה. עד ששוב הגיעה השיגרה. היא החזירה איתה את הכעסים, את הפחות לדבר ופחות להקשיב, ואיך אפשר בלי קצת silent treatment  (*לא יודעים מה זה? יש לכם מזל. גגלו). יום אחד אמרתי לו, אתה יודע, שלושה חודשים הייתי לבד. לרגע אחד לא הרגשתי כל כך לבד כמו שאני כאן. עכשיו. איתך.
הטון שלי לא היה מאשים. הוא בעיקר היה עצוב. הלבד שבביחד? הרבה יותר מפחד אותי מהלבד שבלבד.

עיקרון האינטגריטי

העיקרון מדבר על השלמות שבעשייה, ממש כמו מכונה משומנת. שלושת המרכיבים צריכים להוביל לאותו המקום:
עושה.

אומרת.

מתכוונת.
ילדים הם ההדגמה הכי טובה של המודל הזה. האחיינית שלי מאז שעמדה על דעתה ידעה מה היא אוהבת לאכול ומה לא ודאגה שנדע את זה. פעם, בסופו של יום כיף לקחתי אותה למק-דייויד. בחיי שהייתה פה פעם רשת כזו. קניתי לה צ'יפס והוספתי המון קטשופ. היא, שבקושי ידעה לדבר, עשתה לא והרחיקה ממנה את הצ'יפס. כשאני מספרת לה את זה היום היא אומרת: ברור שלא התכוונתי לגעת בזה. הרי תמיד אמרתי שאני לא סובלת תפוחי-אדמה. מתכוונת אומרת ועושה. בכל פעם כשאני לא עומדת במשהו שקבעתי והבטחתי לעצמי – משהו בשלמות שלי עם עצמי פשוט נסדק. משהו בי נסדק כשאני הולכת אליו הבייתה למרות שברור לי שזה לא הכיוון שלי. משהו בי נסדק כשאני משקיעה בו בצורה הכי אינטימית שיכולה להיות והוא בוהה במסך הכדורגל. איך אני מתקנת? מתחילה לשנות.
להתראות בשישי הבא.