אתמול בערב היה המפגש האחרון. מרגש, מעורר, מסעיר, ובעיקר כזה שמשאיר לי המון נקודות למחשבה. לפחות נקודותיים.
קליק לאתר של נקודותיים.
קישור לפוסט הקודם.
על סופים והתחלות
יש לי בעייה עם סופים. פרידות. סיכומים. לא אוהבת. למרות שיש בזה משהו חשוב של סגירה, ומחשבה, ולראות מה היה ומה זה עשה לי.
יש לי קושי עם התחלות. פתיחות. ציפיות. לא מתחברת. למרות שיש בזה משהו משמעותי של ציפייה לבאות, של התרגלות, של תוכניות שנרקמות.
אז אני לא אוהבת התחלות שמלחיצות אותי וקשה לי עם הסופים. באמצע נשארים איזה יומיים שלושה. וזהו.
סיבוב אחרון ופרידה
הבנתי אתמול כמה למדתי מהבנות המקסימות שהייתה לי הזכות להכיר בסדנה. באחד המפגשים זו שישבה לימיני שאלה, ספק את עצמה ספק אותנו, למה לה לא יכולה להיות מערכת יחסים פשוטה, אהבה גדולה, בלי יותר מידי בעיות ובלי בלאגנים. אז אני עניתי לה מייד. כי גם פה כמו הרבה פעמים בחיים חשבתי שיש לי תשובה מוכנה: "אין ולא יכולה להיות. כי אין דבר כזה זוגיות בלי המון בעיות. ועדיף לדעת שזה ככה ולקבל כדי לא להתאכזב". אחרי כמה מפגשים פתאום שמתי לב שאני מתחילה לחשוב אחרת. להרגיש אחרת. לקוות. להטיל ספק במה שאני כל כך יודעת. כי אולי כן יש דבר כזה?? ואז באחד התרגילים שקיבלתי מהמדריכות שלי מצאתי את עצמי כותבת:
"הבנתי בדרך הקלה שיש דבר כזה מערכת יחסים פשוטה, בלי הרבה בעיות ועם המון אהבה ואושר".
אז בלי יותר מידי תמימות, כי נכון, יש קשיים ושום דבר הרי אינו מושלם! אבל מחשבה יוצרת מציאות. אז למה לא לחשוב ולהאמין שככה זה יהיה?
הדייג ודג הלברק
ולפני פרידה סיפור קטן לסוף השבוע.
הלכתי בים. פתאום באמצע ההליכה היתה לי איזו שאלה חשובה שכמו תמיד דורשת תשובה מיידית. אז עצרתי לרגע, הוצאתי את האוזניות ושאלתי את הדייג שעמד והתבונן בגלים. הוא ענה בשתי מילים ואני המשכתי לכיוון דרום ונעליי על החול החם. כשחזרתי הוא עדיין היה שם. משהו גרם לי שוב לעצור. שאלתי אותו שוב את אותה השאלה, והתחילה לה שיחה-קטנה (באנגלית זה נשמע יותר טוב). שאלתי אם תופסים פה הרבה דגים. "כמו שתופסים פה בחורות", ענה הדייג. "גם לברק (*)?" שאלתי. "דווקא לברק לא". הוא אמר. "חבל, זה הדג האהוב עליי. מה שלך?"
הדייג אינו אותו דייג
בדרך סיפרתי לחברה שלי על הדייג. בערב היא התקשרה. "את יודעת, היום דיברתי עלייך. אמרתי שאיזה כיף לך שתמיד מתחילים איתך, ואת כזו פתוחה וזה". איתי תמיד מתחילים? רגע. תיקנתי אותה. בואי תראי מה קרה. אני ראיתי את הדייג. אני עצרתי כדי לשאול שאלה חשובה. למרות שהייתי באמצע הליכה. מזיעה. בסניקרס ישנות וגופיית סבא-כלשהו. הלכתי חזרתי עצרתי שוב. שאלתי אותו איזה דג הוא הכי אוהב.
ויום אחרי היא אמרה לי תודה. פתאום היא הבינה.
(*) ואם הייתה פה לייזה או אם היה פה עפר או מישהו הם בוודאי היו נותנים גם איזה מתכון ללברק הזה שהוא דג-אליפות!
שבת שלום. ואהבה.