באה מאהבה – המפגש הלפני-אחרון

כמידי שישי בבוקר, והיום בפעם הלפני-אחרונה, אני חולקת איתכם את קורותיי במסע ומשתפת בחוויות האישיות מהסדנה ליצירת זוגיות. והיום אני מספרת לך איזה מסר קיבלתי, למה והאם יש לי חרדת נטישה, ומה עשיתי עם זה.

בחורה עם מחשב נייד

לא מאמינה שבשבוע הבא כבר המפגש האחרון. הזמן רץ כשנהנים. גם השבוע רציתי לכתוב על מה היה בסדנה, מה חשבתי ומה עשיתי עם זה. ואז קיבלתי מסר.

מה המסר?

לא היה זה מסר במובן העמוק של המילה כמו משהו שמגיע מהיקום הקוסמי אלא באמת מסר בתפוז. כתב לי אותו מישהו שביקש לקרוא פוסטים שלי. שאלתי אותו על מה הוא רוצה לקרוא ושלחתי לו מבחר: הפוסט על הסרטן, סיפור על לילה מוזר והרסני, ועידכונים מהסדנא. ככה הוא כתב לי:
"חסר לי משהו בכל זאת,
חסר לי חרדות, פחדים, עצב….
כל השיט הזה שמלווה אותנו לא ממש מוצא (או שאני פספסתי) את דרכו לבלוג.
מכותבת מהלב שכמוך הייתי מצפה לקרוא מעט יותר על הרצון לעתיד וכו'
אני אומר אם להיפתח אז כמו שצריך
."
מבחינתי אני כותבת על דברים אישיים; משתפת בתמונות, פיסות מהחיים, אמונות גדולות וקטנות. משתדלת לכתוב את הדברים כמות שהם. אולי פה הקושי שלי. כן להיחשף אבל עד כמה? מה אני מפסידה כשאני לא?

חרדת נטישה

הפסיכולוגיה אומרת שהחרדה הזו היא היא "מצב פסיכולוגי שבו אדם חש חרדה קיצונית הנובעת מפרידה של הפרט ממושא הקשר הרגשי וההתקשרות שלו". ותודה לוויקיפדיה. אם רוצים תמיד אפשר להאשים את מה שקורה לנו בחיים במשהו אחר. להוריד קצת מעצמך. כי ההורים אמרו לך ככה, כי כשהיית קטנה קרה לך ככה. אז אני כן מודעת שלזה שההורים שלי התגרשו כשהייתי עדיין ילדה יש השפעה על החיים שלי. אבל אני יודעת לעשות אחרת.

יום אחרי

שעשינו סקס הוא לא מתקשר. כן שלח הודעת טקסט אבל לא התקשר. וכשהגבתי הוא לא חזר אליי.
אז אולי ראיתי יותר מידי סדרות אמריקאיות (מישהו אמר האנטומיה של גריי? כשדרק לא מתקשר למרדית ביום שאחרי ואז הם נפרדים? לפני שהם חוזרים?) או אולי אני שמרנית אבל חיכיתי לטלפון. וכאשר הוא נשאר דומם כל היום חשבתי שיש מצב שזה אולי נגמר. וקראתי שוב את אותו הSMS. והבנתי שיש כמה דרכים לקרוא את זה. אבל לא נתתי לעצמי להתבאס יותר מידי. כי אולי מה שצריך לקרות קורה? אבל כן הייתי עצבנית. והמשכתי לחכות לטלפון.זה בגלל שיש לי חרדת נטישה? בגלל שאחרי שההורים התגרשו אם ממש רציתי לראות את אבא שלי הייתי צריכה לנסוע בשלושה אוטובוסים? תקשיבו: זה בדיוק בגלל שגם אני כמוך מרגישה את אותם הדברים. הרי כל אחד רוצה שירצו אותו!

אבא ואני עם סבתא עליה השלום

לעשות משהו אחרת

אז יכולתי להמשיך לחכות לטלפון ממנו שאולי היה מגיע ואולי לא. ולקפוץ לכל צלצול ולהיצמד לטלפון כאילו היה גלגל הצלה בים גבה-גלי. זה מן הסתם מה שהייתי עושה פעם. אבל חלק ממה שלמדתי בסדנה הזו זה לעשות דברים אחרת. אז אני לוקחת את הטלפון ומחייגת אליו. ליצור וודאות. כך המדריכה שלי קוראת לזה.
מחייגת.
אני קולית.
רגועה.
הכל בסדר.
מדמיינת את השיחה ביננו: "אז מה נשמע? איך היה היום שלך? בטח היית עסוק נורא. ומה שלום טום החתול?" (אם היה לו חתול בשם טום. ואם לא הייתי אלרגית לחתול הדימיוני הזה).
במקום זה אני מחייגת ופשוט אומרת לו הכל. כמה חיכיתי לשמוע ממנו. ואיך חשבתי שהוא כבר לא בעניין. וכמה היה לי חשוב להיפגש היום.
כן אני יודעת. זה לא סקסי. זה נשמע חלש ובכייני. זה עושה אותי פחות שווה? פחות אני? לא חושבת.