יש עכשיו וירוס כזה
השבוע היה לי כאב גב. לא קרה לך? קמה בבוקר, מנסה להתמתח, הכל כואב. ישר הבנתי מה קרה. או יותר נכון, ישר הבנתי למה אולי זה קרה:
- שוב שחיתי מהר מידי ולא עשיתי מתיחות
- שוב ישבתי ליד המחשב רגל-על-רגל ולא כמו שצריך בגב מתוח ושתי רגליים על הקרקע
- שוב הסתובבתי עם הכפכפים הלא-נוחים יום שלם במקום נעלי ספורט
- שוב נסעתי לתאילנד במקום לקנות מזרן חדש (טוב, לא באמת נסעתי אבל אם הייתי נוסעת אז זה מה שהייתי אומרת)
בקיצור? במקום לא-לחשוב על הכאב המעצבן חיפשתי איפה אני לא בסדר. עד שהגיע אתמול. פתאום כל הגוף כאב, לא רק הגב. הראש ושאר חברים.
התקשרתי לחברה וסיפרתי לה את הסיפור, אמרתי לה שזה הכל בגלל הגב ושאני חייבת להשתפר. תפסיקי, את לא אשמה. יש עכשיו וירוס כזה של כאבי גב!
מה המסקנה? ואיך זה קשור לזוגיות? הכי קל זה להאשים את עצמי. מסתבר שלא תמיד שם קבור הכלבלב.
עם קצת עזרה מחבריי
פתאום הבנתי שאני נוטה לעשות את זה הרבה: לחפש מה לא בסדר אצלי. לקחת אחריות. לשאול למה זה קורה לי ומה אני צריכה לעשות. קל לי יותר כי אם זו אני שאשמה אז בסוף הכל יהיה בסדר?
השבוע יצא לי להסתכל בעיניים לאוטוביוגרפיה הזוגית שלי. מה היה, איך, מתי וכמה. בלי לשאול למה. אחת הבנות בסדנה שאלה אותי בזהירות. רק אולי, כי אני מכירה את זה טוב, את נמשכת לטיפוסים בעיתיים? יש לי בעייה עם העניין הזה של משיכה לטיפוס בעייתי. למה? כי הרי רוב הגברים שיצאתי איתם, לא באמת הכרתי אותם קודם. אז איך יכולתי לדעת שהם בעיתיים לפני שנמשכתי אליהם? דווקא עם ג'ייסון לא כך היה הדבר.
הטיפוס הבעייתי
את הסיפור שלי עם ג'ייסון כבר כתבתי בקצרה כאן. שם לא כתבתי למה כל כך רציתי לצאת איתו.
את הפעם הראשונה שראיתי אותו אני לא שוכחת: מטר-תשעים פלוס, חיוך מדהים, עיניים בורקות. צבע עור מדהים שכזה עוד לא ראיתי. מידי פעם תהיתי איך זה הבחור המדהים הזה תמיד הולך לבד הביתה, למרות שבמהלך הערב הוא תמיד מוקף בעדת מעריצות. אני מנסה! החלטתי. ואף פניתי לעזרה חיצונית. אני אברר לך, אמרה החברה הטובה. תני לי שבוע שבועיים. והיא חזרה עם תשובה. עכשיו תקשיבי לי טוב, תתרחקי ממנו. את שומעת? למרות שחקרתי אותה על מה ולמה, היא לא הסכימה לגלות מידע ולחשוף מקורות. אבל אני? ברגע ששמעתי את זה – נרתמתי למשימה. אני חייבת לברר מה יש פה.
אז יצאנו. ואיך אני תמיד אומרת, בדייט ראשון את לא יכולה לראות כלום? הייתי עסוקה בלהיות מוקסמת ממנו ומהקול הגברי שלו ומהמבטא המהמם, שלא ממש ראיתי שמשהו לא בסדר. אבל האמת כמו תמיד סופה להתגלות. כך שבסוף הוא סיפר לי הכל. למה הוא תמיד לבד, איך הוא מרגיש כשהוא חושב שסוף העולם כאן, ולמה הכל כל כך עצוב ונורא בחיים האלו שלו. אני הקשבתי, והבנתי. הבנתי שאין לי מה לחפש שם. ועם כל הרצון הטוב לא אני זו שאצליח לשנות אותו.
היום אני מרגישה שהצורך הזה להוכיח לעצמי משהו, לטפס עד למעלה, לבדוק מה קורה שם בראש ההר ומה לא בסדר כי אולי אני זו שאוכל לתקן? כבר לא איתי.
