כששאלתי אותו במפגש האחרון שלנו איך הרגיש במפגשים ענה לי תומר בן ה-8 "את היחידה שלא רוגזת עליי". כל כך פשוט, משוחרר, אין חשש לטעות, לא צריך לדבר עברית תקינה. זה מה שהרגיש. אותו ילד עם הפרעת קשב וריכוז, שרגיל שתמיד כועסים עליו ואומרים לו מה לעשות ובעיקר מה לא עשה טוב, הצליח לחוות במפגשים שלנו מקום נעים ולא שיפוטי.
כל מפגש טיפולי נפתח בנביחות שמחה, כישכושים וליקוקים. כל ילד שנכנס בשער מתקבל ככה על ידי שתי הכלבות שלי: לאקי וננה. להן לא משנה מה קרה רגע לפני שהילד נכנס בשער, מה הציון שקיבל, מה הוא לובש או איזה טלפון יש לו. הן יקבלו אותו בשמחה ובאהבה בלתי שיפוטית.
במהלך המפגשים, האינטראקציה בין הילדים לכלבות מאפשרת לי להקשיב ולראות דפוסי התנהגות. הילדים לומדים לאלף את הכלבות אבל אפילו שהן כבר יודעות הרבה דברים, הילדים צריכים לעשות זאת בצורה הנכונה- גם באופן העמידה שלהם, גם באופן שבו הם נותנים להם חטיף וגם באופן הדיבור שלהן אל הכלבות.
תמיד מסקרן אותי לראות איך ידבר אליהן ילד מופנם- האם ידבר איתן חלש כמו שהוא רגיל ביום יום שלו או אולי איתן ירגיש ביטחון ויצעק עליהן כי יראה בהן ייצור חלש ממנו. האם ילד שיש לו הרבה ביטחון יצליח להתמודד עם כישלון כשהכלבות לא יעשו בדיוק מה שהוא אומר להן ויהיה עליו לנסות שוב ושוב.
ילדים שבהתחלה היו רגילים להחזיק חזק את הרצועות של הכלבות לומדים לשחרר ולתת להן לעשות מה שירצו, ילדים שהיה להם קושי להיפרד מההורים בפגישות מצליחים להיפרד ולהתמסר לכלבות וכאלה שרגילים לוותר ומתייאשים מהר לומדים ששווה להמשיך כדי לראות איך הכלבות מצליחות, ובעצם זה הם בעצמם שמצליחים.
את מה שאני שומעת ורואה מהילדים אני משקפת להם ומדברת איתם. יש כאלה שידברו וישתפו אותי ויש כאלה שיבחרו לדבר עם הכלבות ובעזרתן. הכל מותר ולגיטימי. זה הזמן של הילדים. כאן הם יכולים לבחור ולהביא מעולמם. אני והכלבות נהיה כאן להקשיב להם.
סיפורי מקרה מעניינים תוכלו לקרוא בדף שלי: דפנה מונשרי- טיפול והעצמה בעזרת כלבים
עד הפעם הבאה כישכושים וליקוקים 🙂
דפנה
