המשפט האלמותי הזה מהסרט "מבצע סבתא"
מסתובב לי בראש כבר יומיים. יומיים שמתן נמצא
ב"מחנה לאימון כדורסל לסוכות" של Basketball Coaching, מחנה הכדורסל השני
של BC בו הוא משתתף (הראשון היה בחופש הגדול).
כמו שעשיתי לפני מספר חודשים, אז גם עכשיו בסוכות,
אני יושבת בבוקר על הספסל, וצופה (ובוחנת בסקרנות, כי ככה אני:-)
במתן, בלירן בר-אל, מנכ"ל BC שב-2 ידיו הרים מיזם אימון וכדורסל מטורף,
במאמנים שאת חלקם מתן מכיר וכ"כ מעריך מקבוצות האימון החודשיים,
במרכוס שהגיע מארה"ב במיוחד ולקח פסק זמן מאימון תלמידיו בNBA,
מקשיבה למילים,
שומעת נפלאות,
חווה אוירה מחשמלת עבור הילדים
ומתמוגגת בשביל מתן על המסגרת
התומכת והמדהימה הזאת שהוא זוכה לקחת בה חלק.
בבוקר, כשאנחנו נוסעים לאימון, מתן שואל
אותי אם אני נשארת היום.
אני לא מבינה את השאלה, כי ברור לשנינו שאני נשארת,
(אבל בעצם כן מבינה כי אני יודעת כמה שזה חשוב לו).
אני תמיד לוקחת חלק וצופה באימון שלו, וכשיש מחנה
של BC, אני סוגרת ביומן שעה וחצי בבוקר לפני שאני מגיעה לעבודה
ונשארת לצפות. מה שקורה על המגרש ממלא אותי באנרגיות לכל היום:-)
אתמול, כשהתחיל המחנה, ציפיתי ל"מעולה". לא פחות, שיהיה כמו בפעם הקודמת.
נראה לי די הגיוני לצפות לשידור חוזר של המחנה שהיה בקיץ.
הוא היה מצוין אז, מה יכול להיות אחרת עכשיו?
אני מופתעת בעצמי שאני אומרת שטעיתי, ולכן גם נזכרתי באותו
משפט מהסרט "מבצע סבתא"- אם המחנה בקיץ היה חזק, לירן והצוות
שלו עשו מהלכים שהעלו את הכל בדרגה אחת נוספת.
ולשמחתי מתן גם מרגיש את זה!
הרצינות, המסרים, השיעורים, ההתנהלות על המגרש היא ברמה עוד יותר גבוהה,
אם זה אפשרי בכלל. כנראה שכן, כי מתן מגיע עם תובנות
וחוויות, והתרגשות שמתגברת והולכת. על המהפך שמתן עובר
אפשר לקרוא בפוסטים אחורה, אבל למרות שעברו כ4 חודשים,
יש לי ילד שמתאר ומספר בהתרגשות כ"כ גדולה שנגמרות לו המילים
והסופרלטיבים, והוא מתעקש להמשיך לספר ולתאר כדי להעביר אלי את החוויה.
העוצמה שיש במרכוס, לפחות כפי שנצפה מהספסל, היא מהסוג
של "מים שקטים חודרים עמוק". ההתלהבות ממנו היתה אדירה בקיץ,
וחבל שלא צילמתי את מתן כשסיפרתי לו שמרכוס יוביל את המחנה בסוכות 🙂
מתן סיפר לי הבוקר, שביום
הראשון של האימון, לפני שהאימון החל, שאל אותו אחד הילדים החדשים
מי המאמן של הNBA, ומתן הצביע על מרכוס שהסתובב על המגרש.
"זה? …. אתה בטוח?".
"חייכתי אליו" מתן מספר לי, "ואמרתי לו. זה. זה מרכוס המדהים. חכה ותראה".
"ואז, מרכוס התחיל את האימון, והפה של הילד נפתח, אמא,
והוא נראה ממש מצחיק ככה, אז הצעתי לו שיסגור אותו כי הוא נראה
מצחיק נורא"… מתן ממשיך.
לחשתי לו "נו, אמרתי לך?, והילד עשה לי "כן" עם הראש..
אני ידעתי שהוא מדהים, ואני כל כך שמח שהוא והמאמנים האחרים באים אלי,
ומסתכלים עלי ומעירים לי או אומרים לי GOOD, EXCELLENT. אני מבין
כל מילה, את יודעת? אני לא צריך את התרגום כמעט בכלל"..
"??" (אני), "מאיפה אתה יודע אנגלית ככה?"
(נכון שמתן הולך לשיעורים פרטיים באנגלית מזה כחודשיים, אבל בכל זאת….?)
"אין לי מושג, אני לא יודע, אבל אני מרגיש את המילים שלו,
אני מצליח לקלוט מה שהוא אומר,
אני אומר לעצמי שהנה, הבנת עד לפה,
ואז אם פתאום משהו חסר מיד מגיע התרגום של אחד המאמנים!"
"וחוץ מזה, אמא, אם אני לא מבין משהו, אני אשאל!
לירן ומרכוס כל הזמן אומרים לנו שאנחנו צריכים לשאול כל דבר,
שבשביל זה הם ואנחנו פה, אז אם אני לא יודע אני שואל!"
יש כאן תהליך של התפתחות אישית בתוך מסגרת עוצמתית,
של אמון שנוצר במערכת ובתהליך, מכיוון שמתן ראה מה המסגרת
הזאת עושה ועשתה לו, ואמרתי ללירן לפני מספר שבועות,
ברגע שמתן חווה את התחושה של "אני מצליח" אותה
הוא מקבל מצוות המאמנים מאז חודש יולי, הוא בעצם
עלה על גל שמושך אותו עוד למעלה.
מכאן נוצרה אצל מתן אחריות של כיבוס החולצה (יאפ, אין לי מילים נוספות
לתאר את זה…הילד מכבס לעצמו את החולצה ליום למחרת כי אלו חלק מההנחיות
שקיבל לפני כמה חודשים מלירן…), אוכל ושותה בהתאם להנחיות
לפני ואחרי אימון, נכנס למיטה כמו חייל, מסדר תיק בערב לפני האימון
ובעצם משתף ומנהל אותי על מנת שכל מה שצריך לקראת המחנה יהיה מוכן.
ולא, זה לא היה ככה עד לפני כמה חודשים.
נהיה לו מאד ברור שארגון הוא חלק בלתי נפרד מהתנהלות אחראית שלו,
ואני כבר לא יודעת מה הבונוס כאן- הרמה הגבוהה של האימונים
או האישיות של הילד שמקבלת עיצוב ודחיפת מוטיבציה
שהוא לא מקבל בשום מסגרת אחרת שהוא או אני מכירים…
לימיצ
