אשה מרצה לא כועסת

בחורה עם מחשב נייד

אחד הסימפטומים לחיים מרצים הוא חוסר האפשרות לכעוס, או צמצום ניכר ביכולת

פחד מהכעס אפילו

אני המרצה פוחדת מכך שמישהו לא יהיה מרוצה…

וכשמישהו לא מרוצה ממני הוא עלול לא לאהוב אותי. ולא חשוב כמה פעמים תארח המנטרה: לא כולם חייבים לאהוב אותך. או כמה פעמים אני המרצה תחשוב שהיא מאמינה לכך.

הפחד הזה משתק כמעט.

וכך האני המרצה עוברת, בלי שהיא מודעת לכך אפילו, חיים בצל פחד שהיא אפילו לא יודעת שהוא שם.

כאילו יושב לידה דרקון, אפור, לפעמים גדול ולעתים קטן, מתמזג עם הנוף.

(למה דרקון?  במאמר מוסגר….

דרקון הוא יצור חזק, משנה את גודלו ,צבעיו, זנבו, כנפיו, כל מה שהוא רוצה בעצם. הוא מסוגל להיות ענק או קטנטן.

צבעוני או חדגוני, מה שנבחר.  הוא מאוד ויזואלי. ומקל עלי להבין את רגשותי)

האני המרצה עובדת על עצמה.

אני עובדת על עצמי שהכל נובע מדברים מגניבים כאלה, רוחניים.

אני מעדיפה שלום, אני שמה את האגו בצד, אני מכילה, אני מקבלת, אני יכולה לראות את הילד הפנימי שלו או שלה ולהבין שגם הוא/היא ילד/ה מפוחדים , זאת אני שהתרחקתי, אני ש…. אני ש…. אני ש….

הבנתן אותי, כל האחריות עלי,אפס אחריות על הזולת.

ואני  לא כועסת……

גם כשלגמרי מגיע. גם כשברור שהאחריות של הצד השני משמעותית הרבה יותר, גם כששיקרו והפרו אמון.

אני לא כועסת……..

עד  שכן.

שגית הראל
אמא לשלוש בנות, בעלת פורטל ״חמניה-רפואה משלימה לילדים״ הוצאתי לאור את הספר ״הדרקונים של אילאיל״ וממציאה את עצמי מחדש על בסיס שבועי