״אני לא מאמינה שזה קרה לי״ היא אומרת לי ותנוחת הגוף שלה כמו שואלת: ׳איך זה קשור אלי, הסרטן הזה?׳. הלב שלי מתכווץ מולה. אני יכולה להרגיש את ההפתעה, את תחושת הבגידה של הגוף: זה הגוף שאמור לתפקד במיטבו ביומיום העמוס שלה, הגוף בו היא מקפידה לטפל היטב כבר שנים.
הן מגיעות אלי, כל אחת עם הסיפור שלה, ויש ביניהן חוט מקשר. לעיתים הן נושאות משרה בכירה ועיני העובדים והמעסיקים שלהן נשואות אליהן ואל הרעיונות היצירתיים שהן מובילות. בפעמים אחרות הן האשה שאליה יפנו כולם להדרכה או עצה. גם בבית, במשפחה שלהן, העיניים נשואות אליהן, ולרוב הן הדמות הדומיננטית במשפחה. הן רגילות להיות בשליטה, לנהל ולדעת, להחזיק, להעניק, לכוון את כולם. רובן ככולן הן מה שנהוג לתייג כ׳אשה חזקה׳.
כמטפלת שמלווה נשים במצבים כאלה ודומים, אני לא אוהבת את הביטוי הזה, ׳אשה חזקה׳. יש בו משהו שלא נותן מקום לאפשרויות נוספות. אשה חזקה אמורה תמיד לדעת מה לעשות, אמורים להיות לה פתרונות לכל משבר. אשה חזקה אמורה תמיד לתמוך במי שסביבה, להתגבר על הקשיים ולהישאר חזקה בכל מצב. לאשה חזקה אין לגיטימציה לא לדעת, לפחד, להיות פגיעה.
ואז מגיעה האבחנה והן מרגישות שהקרקע נשמטה מתחת לרגליהן. הפחד ואי-הוודאות השתלטו על סדר היום ועל כל המרחב הפנימי שלהן.
האשה שיושבת מולי, כך אני מרגישה, צריכה עכשיו לתת לעצמה רשות לאפשר לחלקים העדינים, הפגיעים, השבירים שבתוכה להיות, להתבטא. היא צריכה ממני מקום ולגיטימציה להרגיש את כל מה שכבר נמצא בה: את הפחד, את תחושת אי הוודאות, את הבהלה מחוסר השליטה. שיהיו לה מקום ורשות לא לדעת מה לעשות, ולרגעים – לא להיות חזקה.
ומה עם הכח שלה, מה קורה לאשה החזקה שהיא? הם לא הולכים לאיבוד ויכולים להתקיים בתוכה במקביל. יש מקום לכל החלקים.
דרך החיבור בין הגוף לנפש אנחנו עושות מקום לפחד, לפגיעות, לקושי, לאי הוודאות, וגם מכירות תודה לכוחות המופלאים שלה, עליהם תלמד להישען, כדי להחזיר לעצמה שליטה על חייה ככל שניתן. עם הזמן היא תחזור להרגיש שוב את העוצמה שלה ולרתום אותה לתהליך ההחלמה שלה. יש לה כבר את כל הכלים, ממני היא צריכה שאתמוך, שאלווה אותה. שאאפשר לה לפרקים לא להיות ׳חזקה׳.