אשה. אסתמה. קרוספיט.

בגיל 15 פתאום התחילה לי אסתמה. היה לי קוצר נשימה. אחרי התקפי צחוק. אחרי ריצה. וגם, הכי לא כייף, בלילה. פתאום הייתי מתעוררת, והיה חסר לי אוויר. אני זוכרת את עצמי נצמדת לחלון, מסיטה את ראשי הצידה, ומנסה לשאוף בין השלבים של התריס אוויר לילה קר ישר אל הריאות, בנסיון להרגיע את הגוף, במטרה… לנשום.

.
לקח קצת זמן. אבא הרופא ניסה טיפול תרופתי בכדורים, בריקלין וכל מיני מרחיבי סימפונות, עד שלבסוף, באיזה התקף אחד באמצע היום, הוא עלה על הסיאט מלגה הלבנה החדשה, טס לבית המרקחת של הולצמן ברחוב חובבי ציון, וחזר עם משאף ונטולין חדש דנדש. אני נשמתי לרווחה.
ומאז… הכל היסטוריה. (תיארתי את זה כבר ב-2007, כאן )

המשאף היה לי חבר. היה לי אחד בכל תיק. ובכל פינה בבית. ככה, לשעת הצורך.
ולאט לאט נעלמו ההתקפים, רק הקוצר נשאר מדי פעם, בעיקר בחילופי עונות, בהתקפי אלרגיה (גרד, עיטושים, נזלת), ובשפעת. אני לא הרגשתי את האסתמה ביומיום, רק אנשים שמדברים איתי בטלפון עוצרים פתאום באמצע השיחה ושואלים 'את מעשנת? את בסדר? את בהתקף?'

לא. למזלי הטוב מעולם לא הגעתי לאישפוז.
המשכתי לחיות חיים מלאים מלאי חוויות, חלקן מאתגרות.
טיילתי עם הצופים. עשיתי צבא (ניצלתי את האסתמה לטובת פטור מניעור שמיכות…), רקדתי בלהקת מחול ייצוגית, צנחתי במצנחי רחיפה, טיילתי בארץ עם חבלים, עשיתי סקי. הכל. מתנשמת ומתנשפת בעיקר בעליות, אבל הכל. אפילו שרתי על במות (מוסיקה קלאסית, תודה ששאלתם).

אבל זה לא מובן מאליו. אסתמה היא מחלה מסוכנת. אחוז התמותה  באוכלוסיה הכללית עומד על עד 8 מתוך כל 100,000 איש. ואחוז התמותה בעשורים האחרונים עם התפתחות המדע, הידע והרפואה, לא ירד אלא להיפך!!!

זו העובדה שבגינה רופאת המשפחה שלי דרשה, כשהייתי בהריון, שאגש למומחה ריאות, שישמור עלי ועל ההריון הזה. האמת שגם אני הבעתי חשש מהלידה, פחדתי שיהיה קשר בין המאמץ הלא ידוע בלידה ראשונה לבין קושי נשימתי (בדיעבד, דווקא זו לא היתה בעיה במהלך הלידה… ).  ככה, לפני שש וחצי שנים הגעתי בהריון בחודש החמישי או השישי לרופא ריאות מומחה, ד"ר שוורץ. מנהל מכון ריאות בבי"ח איכילוב.

.

בדיקה פשוטה של תפקודי ריאות במנוחה הראתה תיפקודי ריאות נמוכים מ-60%.

דמיינו לכם שרק ריאה אחת ורבע מתפקדות.
אם אתם אנשים רגילים ובריאים, הייתם מרגישים מצוקה רצינית ביותר.

איך זה מרגיש כשאין לך אוויר? קשה לדמיין. מי שטיפס בגבהים, במקומות בהם החמצן דליל יודע קצת על התחושה. אתה לוקח שאיפה הכי גדולה שאתה יכול עמוק לריאות, ולא מצליח באמת לספק את הצורך של הגוף בחמצן.

אבל … בשבילי זה השוטף, זה המוּכּר, זה החיים.
הרופא המומחה, נראה מודאג. זה תפקוד שמתאים לקשישים, הוא אמר.
אני צריך אותך עומדת על 80%. רק אז אני אהיה רגוע שאת יכולה להזדקן בכייף.
חיפשנו תמהיל של משאפים חדשניים יותר. שיש בהם חומרים אנטי-דלקתיים שתפקידם למנוע את ההתקפים.
אחת לכמה חודשים הייתי חוזרת למעקב, בדקנו את תפקודי הריאות, וראינו שיפור. קל, אבל שיפור. עליתי ל-67%. אח"כ הגענו אפילו ל-73%. אבל ל-80% האחוזים המיוחלים לא הצלחתי להגיע. אני כאמור לא הייתי מוטרדת עם 60% תפקודי ריאה, כי אני ממשיכה לחיות את השוטף, אז ברור שגם ב-שבעים פלוס לא הייתי מודאגת, אבל הרופא כאמור לא היה שבע רצון.
כיוון שאני זו שמחזיקה את המושכות. אני זו שמקפידה או לא על הטיפול. אני זו שקובעת או לא בדיקות מעקב. וכך חלף הזמן. אז זה נכון, אני כבר שש שנים לא משתמשת בונטולין. כי הטיפול המונע עובד יפה, אבל אל היעד המיוחל לא הצלחתי להגיע.

עד, שלפני חודש הבוס (המאמן האגדי שלנו, בקרוספיט פתח תקווה) ביקש שנביא אישור רופא שמאשר שאנחנו כשירים להתאמן. הלכתי לרופאת המשפחה, והיא נתנה את האישור אבל ביקשה שגם רופא הריאות שלי יאשר את זה. עוד היא ציינה שכבר מעל שנה לא הייתי אצלו (על פי הדיווחים במחשב) ושאני חייבת להיות אצלו כי רק הוא יכול לאשר את השימוש במשאפים המיוחדים שאני צורכת.
אתמול הייתי אצלו, בקליניקה בנתניה.
הייתי באמצע שיחה עם לקוחה חדשה. המעלית אצלו בבניין לא עבדה. מצאתי את עצמי מטפסת חמש קומות ברגל, רק כדי לגלות שפיספסתי את הקומה, כי היה שיפוץ במרפאה, והכניסה השתנתה… הרופא מחכה לי … בקומה הראשונה…
אני אסתמטית. זוכרים?  לעלות ולרדת חמש קומות, תוך כדי שיחת טלפון חשובה עם לקוחה חדשה… אפעס… דורש חתיכת תפקודי ריאות.
אבל אני? (רמז… רמז…) אני כבר חצי שנה עושה קרוספיט!

ישבתי בחדר ההמתנה, חיכיתי לבדיקת התפקודים השגרתית ובינתיים הסדרתי את הנשימה.
ואז, בבדיקה, גיליתי להפתעתי ש… כן!!!   🙂
יייישששששש !!!
80%

הגעתי.

זה לא תוצאה של שינוי בתזונה. אני עדיין צורכת קפה, חלב, שוקולד, במבה, גלוטן, סוכר לבן, קמח לבן, אורז לבן, פסטה פשוטה ושאר מרעין בישין. בהנאה צרופה 🙂

לא. זה לא תוצאה של שיפור בשינה. אני עדיין ישנה 5 שעות ביום בממוצע בלבד.

זה לא הטיפול התרופתי. אני לוקחת אותו פעם ביום במקסימום, לפעמים אפילו פחות, כבר שש שנים.
זה רק, אבל רק, הקרוספיט !
ואני לא עושה קרוספיט באופן אינטנסיבי. בשבועות בהם אני מרצה בערבים, אין לי מספיק שעות פנויות לאימונים, ועדיין, גם בתדירות של פעמיים בשבוע (שימו לב, זו אינה ההמלצה של הבוס. הבוס מתעקש על שלושה אימונים בשבוע לפחות), הצלחתי לייצר שיפור. כל כך משמעותי שמרח על פַּנָי, על פני הדוקטור, ועל פניו של האיש הקירח שחי לצידי, חיוך ע נ ק ושבע רצון.

זה לא השינוי היחיד שאני מרגישה אחרי שישה חודשים בלבד. הג'קטים קצת יותר צפופים על חגורת הכתפיים, והזרועות.
המכנסיים מעט יותר נינוחים על המותן.
וכשאני עושה תנועת "אני גיבור וחזק" כמו שכל ילד קטן עושה מול המראה, מבצבצים שרירים קטנים וחביבים. אבל זה, זה באמת בקטנה.

אז דורון, אוגי, מילר, גיא, יעקב, שירן, רמי, הדבר הזה שאתם מלמדים אותנו לעשות, בזהירות, בהקפדה, בהנאה, באחריות. הדבר הזה, הקרוספיט הזה… זה עובד!!!
תודה  ❤

.

נ.ב. 1
מאמנים יקרים, שלא יעלה לכם לראש… עדיין קשה לי מאד לרוץ 400 מטר. בשבילי לרוץ 400 מטר, זה כמו בשבילכם לרוץ כמה קילומטרים עם מסכת אימון. אבל אני נחושה להמשיך ולהשתפר! )

נ.ב.2
לפני שלושה שבועות פרסמתי פוסט שמסביר מה זה קרוספיט בכלל, ובשבילי בפרט. אז אם הגעתם עד כאן, ושאלתם את עצמכם, למה אני מכה עם פטיש על גבי צמיג ענק? ומה זה הקרוספיט הזה. התשובה נמצאת כאן