ה- 30/3 היה יום עייף במיוחד. הרגשתי לכל אורכו בחילות קטנות כאלה שמזכירות לי שלילה קודם בקושי ישנתי אחרי שארחנו פה את הבת של השכנה שנסעה ללדת בטרם עת. ככה זה פה, באין משפחה,השכנים והחברים הופכים לכזו. פפה (זהו שמה של הילדה שהתארחה אצלנו) התעוררה כל כמה שעות והלכה לישון רק מאוד מאוחר על רצפת הסלון ואני ידעתי שאני הולכת להגיע להונג קונג על שאריות של שינה ושפיות כי בלילה של הטיסה התעוררנו בארבע לפנות בוקר ולא, לא שרנו את זה בשמחה כמו יהודית רביץ.
זה היה יום שכולו בסימן בחילות והונילה לטה ששתיתי ברב חוכמתי ב"קופי בין" לא תרם להרגשתי הטובה. בארבע לפנות בוקר אורן העיר אותנו ואני הרגשתי שהעפעפיים פשוט דבוקים לי לעיניים ולא הצלחתי לפקוח אותן. בחמש וחצי כבר היינו בשדה התעופה בטרמינל של חברת ה-low budget בה בחרנו לטוס, מרוצים שהטיסה לא בוטלה או נדחתה. יהלי ולירי היו בערנות מלאה כאילו יש שמש באמצע השמיים בחוץ. בטיסה, לירי נרדמה לאיזו שעה ובסה"כ היה בסדר…לנו…ליתר הנוסעים שממש רצו לישון היה סיוט…אבל זה עוד כלום לעומת הטיסה חזרה…אבל למה להקדים את המאוחר…?!?
נחתנו בנמל התעופה של הונג קונג בצהרי ה-31/3 והתחלנו את המסע לעבר החלק בו בחרנו לישון. תוך שתי רכבות ושאטל באס,2 מזוודות כל אחת של 20 ק"ג (רק בגלל הגבלת משקל), תיק גב (ולא של דורה אלה במשקל של איזה עשר דורות אחרי הרחבת קיבה), מזוודת צעצועים, 2 טיולונים, תיק עגלה במשקל של עגלת "מוצי" וטרולי ששוקל עוד 15 ק"ג, הגענו למלון ה- royal plaza והרגשנו שאנחנו סוף סוף מבינים מה עבר על בני ישראל כשיצאו ממצריים. להפתעתינו כי רבה, הסינים היו יעילים והחדר ששודרג לאקזקיוטיב (שעד היום לא ברור מה זה אומר) חיכה לנו בקומה ה- 18 של המלון. למרות הגובה הרב, כל מה שראינו היה נוף שדמה לנופה של גרמניה המזרחית לפני נפילת חומת ברלין. רק תמונות של מאו ולנין היו חסרות להשלמת התמונה הקומוניסטית. בחרנו לישון (אחרי ברורים והמלצות) בחלק הסיני של הונג קונג שנקרא kowloon. לכלוך ובלאגן שלטו ברחובות ומעל הכל השפה הסינית וחוסר האדיבות הזכורים לי כ"כ מטיולי האומלל בסין הכו בי כמו שפלאש באק מכה בשבויי מלחמה…אוקיי, גם באלה שנטלו אל.אס. די, צודקים.
המלון זהר כולו בזוהר שיאה לסרט ערבי של יום שישי ב- 18:30 בערוץ 11 בטלויזיה החינוכית. שנדלירים מהתקרה, מנורות בצורת נרות, מזרקה במרכז הלובי עם דמות שנראית כאילו ברחה מפיאצה לבונה והמון שיש, כמעט ודמיינו את הקפלה הסיסטינית במקום את החומה הסינית…
אחרי שנ"צ קצרה יצאנו, אנחנו, שתי העגלות מהסצנה הקודמת, תיק גב ותיק עגלה מלאים בבגדי חורף לעבר ויקטוריה פיק. בתחנת הרכבת הבנו שנגישות לנכים היא לא משהו ששמעו עליו בסין, או שאולי שמעו,אבל כמו הרבה דברים אחרים, לא יישמו, כך שנאלצנו להוריד את העגלות ברב התחנות לפחות קומה אחת למטה בעצמינו. מהתחנה באי המרכזי ששמו הונג קונג, כמה מתוחכם, מרחק חצי שעה מ-kowloon הסינית שלנו ומרחק שנות אור ממנה מבחינת המערביות, הלכנו אחרי שלטים לכיוון הטראם של הפיק. מה שלא ידענו הוא שהטראם נמצאת בחצי הדרך למעלה בערך. הרגשתי איך הישבן שלי זועק לאלוהי כל הישבנים הלא מחוטבים ומבקש ממנו חנינה, אך לשווא. הגענו מתנשפים לטראם, מזיעים לגמרי כאילו בחוץ חמסין למרות מזג האוויר הצונן שהיה בהונג קונג. הפיק היה שווה כל מאמץ וכינוס של האגן. הנוף שנשקף מלמעלה היה עוצר נשימה והקור הזכיר את החורף שכבר שכחנו איך הוא מרגיש. באמת שהתקשיתי להאמין שחזרתי מהבילוי וכל האיפור היה במקום בו השארתי אותו על פני. כבר שכחתי מה זה להתאפר בלי שהלחות ממיסה את הכל ברגע שיוצאים מהבית.
למחרת היום נסענו לדיסנילנד. מרחק 3 רכבות תחתית, הרבה יותר תיקים עם בגדים ונשנושים והגענו. אין לי מילים לתאר את התרוממות הנפש למשמע השיר a whole new world שקידם את פנינו בכניסה למקום, את המזרקה עם הדמויות האהובות של מיקי, מיני, דונלד, דייזי וגופי. הרגשתי שאני חוזרת הביתה (לסלון שלנו בו הילדים שלי צופים בעוד פרק של "מועדון של מיקי מאוס"). בפנים התחילה חגיגת הגאג'טים של החבר'ה. מייד רכשנו כובע לאורן ומשקפי שמש לילדים (מה לעשות שמכל הדברים, את זה לא ארזנו) ונכנסנו לצלילי "היפה והחיה" למיין סטריט שנראה כמו רחוב ישן בארה"ב. הכל מלא בחנויות בסטייל עתיק של ממתקים, מתנות, מאפים, צלמניות ומוכרי בלונים. היינו כחולמים (בעיקר בגלל המחסור האדיר שלנו בשעות שינה). הילדים היו כבר עצבניים שעוד לא היינו אפילו על מתקן אחד וכל מה שעשינו היה לצלם ולהצטלם עם כל דבר שראינו בדרך. וככה מצאנו את עצמינו בתור הראשון למתקן של הבית של פו הדב. יהלי כבר היה על טורים ובצדק כשעוד ועוד סינים עקפו את התור עם כרטיס שרכשו לתור המהיר. כרטיס שעליו אנחנו כמובן לא שמענו מעולם כנראה בגלל שאנחנו עדיין לא מלוכסנים ועדיין לא מדברים סינית על בוריה (לא, כי אני פשוט יודעת להגיד "כמה זה עולה?" בסינית, משפט שעזר לי לשרוד חודש בטיול במקום). עוד כמה תורים ופנינו לאולם נשפים שבמרכזו בובות רוקדות של היפה והחיה כדי להשביע את רעבונינו. קשר שולי ומתאם שלילי נמצא בין הבורגר והפיש אנד צ'יפס שנחו על צלחותינו לבין אולם הנשפים המפואר בו סעדנו. גם לירי, כולה מלוכלכת בקטשופ, לא היתה בהלימה עם דמותה החיננית של היפה.
חזרנו למרוץ. התחנה הבאה (לא, לא טרלינקה,אבל ניסיון יפה…)מפגש פסגה על הדמויות האהובות. מתחם ובו לכל דמות דוכן משלה ותור משלה (ממש כמו שלכל אחד מהם שפה משלו ודרך משלו להגיד שלום). יהלי ולירי בחרו כמובן, בתור הארוך ביותר – התור של מיקי. האמת, הרגשתי קצת לא נעים מפו. התור שלו היה ממש קצר. רציתי להגיד לו שאולי כשאני הייתי קטנה הוא היה אטרקטיבי, אבל עכשיו, עם כל הק"ג העודפים האלה בעידן של מודעות כזו לעודף משקל וסיכוניו, זה כבר לא כזה מושך. לפנינו בתור עמדו מבחר סינים על טפיהם. אבל נראה היה כאילו טפיהם הוא רק תרוץ כי ברגע שהגיעו למיקי, העיפו את הילדים הצידה וקפצו לחבקו. זה היה פאטתי מחד ומרגש מאידך. נראה היה שהסינים העצורים האלה, נתנו לעצמם להשתחרר בחברתו של מיקי והתרפקו עליו כאילו הוא זה שיחזיר להם את ילדותם האבודה. כשהגיע תורנו קצת הבנתי אותם. גם אני רציתי לחבק אותו, לתת לעצמי להתמסר לרכות שלו, לבקש שיגיד לי שהכל יהיה בסדר, שאני לא צריכה לדאוג יותר לעולם ושאני יכולה לגור פה בדיסנילנד אם אני רוצה ולהיות מוקפת בזיפידי דודה, זיפידי היי ובסופרקלאיפרג'ליסטיק לנצח. אבל הצלם כבר רצה לצלם את הילדים הבאים ומיקי כבר פתח את זרועותיו ולא הספקתי לשאול:"אבל מיקי, מה עם המשכנתא ומה אני אהיה כשאהיה גדולה?" והילד הבא כבר היה בזרועותיו…
בסוף היום אחרי הזיקוקים המרהיבים מעל הטירה של מיקי ששוב לוו ב- a whole new world נגמר היום שלנו בארץ לעולם לא. נאלצנו ללכת ואני הרגשתי כמו גורשתי מגן עדן. שום קסם לא היה ברכבת התחתית שלקחה אותנו עמוסים בכל מיני מוצרים מתעשיית האשלייה לעבר המציאות האפרורית של סין.
ביום למחרת נאלצתי להתעשת לקראת הביקור בסטאנלי. עיירה ציורית בדרום האי שנראית כאילו היא אחותה התאומה של הריביירה הצרפתית או הספרדית. הדרך לא נופלת מזו של אמאלפי (לא שהייתי שם,אבל ככה אומרים וככה זה נראה בתמונות) ובאמת רק דברים טובים יש לי להגיד על המקום שהבריח אותנו רגע מהונג קונג לאירופה.
ביומינו האחרון נסענו למיין איילנד, שכאמור שמו המקורי הוא: "הונג קונג" (כי כידוע,הסינים הם עם מאוד יצירתי). רק אז הבנתי למה הונג קונג מכונה "הניו יורק של המזרח". גורדי שחקים קיבלו את פנינו, חנות ענק של H&M הצליחה להעלות על פניי חיוך ענק וחספוס אורבאני שאין בסינגפור. רק היה חסר ברקע את שיר הנושא של סקס והעיר מדובב לסינית. איך אורן אמר, סינגפור היא עיר דרדל'ה, או כמו שאני קוראת לה "עיר של סים סיטי", כאילו מישהו חשב על הכל ועיצב הכל בלחיצת כפתור. הונג קונג היא עיר שסינגפור אף פעם לא תהיה. היא אפורה במידה הנכונה, גבוהה במידה הנכונה ומנוכרת במידה הנכונה. היה כיף להרגיש את החספוס הזה על העור, התגעגעתי אליו קצת.
אחרי שופינג מטורף לילדים בליינס מרקט , שמלה אחת לי ב-H&M, ארוחת צהריים במקדונלד'ס, חזרנו למלון מותשים לקראת הטיסה חזרה.
אחרי 4 שעות בהן הילדים הטריפו את כל נוסעי המטוס הסיניים חסרי הסבלנו גם ככה, נחתנו בבית. האמת…סינגפור אף פעם לא היתה יותר בית מאשר אחרי הנסיעה להונג קונג. מפקידת ההגירה החייכנית, דרך הסדר המופתי בתחנת המוניות. הרגשנו מוגנים, כמו אז בזרועותיו של מיקי. כי גם סינגפור היא קצת "ארץ לעולם לא". הרי בעולם האמיתי אנחנו לא באמת גרים בבית עם בריכה שאין לנו עליו משכנתא, אין לנו עוזרת, אני לא באמת יכולה לא לעבוד ואנחנו לא באמת מטיילים בעולם בכזו תדירות. וגם כאן אם תיגמר השליחות נרגיש כמו הגרוש מגן עדן ונצטרך לחזור לעולם המבוגרים. אבל כל עוד אפשר להיות פיטר פנים, להתחבק עם מיקי מאוס, לטייל בבית של פו הדב ולעזור לבאז לייטייר להילחם ברובוטים, מי אנחנו שנגיד לא? לא ככה?
