ידעתי שאי שם ברחבי העולם מסתתר ג’וב חלומותי, למשל: להיות חוקרת במוזיאון. אקבל, נניח, תרומה של פריטים, אעבור עליהם, אקטלג ואנסה לפענח את הקונטקסט ההיסטורי של חפצים מסמכים ומכתבים. בעבודת בילוש אצור הקשרים ואיילד עלילות החבויות בכרסן של עדויות דוממות. בנתיים אני מסתפקת בקריאת הבלוג של המוזיאון היהודי בברלין, שם עוסקים במלאכה כזו בדיוק.
בתוקף תפקידו במוזיאון חקר ירג ואסמר (Jörg Waßmer), אוסף עתיר פריטים שנתרם למוזיאון על ידי משפחת סלמוניס שמקורה מברלין. בעבודת בילוש עם תשומת לב לפרטים הקטנים, דרך ארבעה מכתבים, חולץ הסיפור הבא ממדמנת השיכחה, ופורסם באנגלית וגרמנית בבלוג המוזיאון.
הִילְדֶה, ביתו של איש העסקים המבוסס פליקס סלומוניס ואישתו רוזלי, באה ממשפחה ברלינאית מכובדת. ב-17 בפברואר 1931, שלושה וחצי שבועות לאחר שכתבה את המכתב הראשון שמיד נדון בו, סיימה את הבחינות בבית הספר התיכון על שם ביסמרק. בהערה בתעודת הדיפלמה שלה צוין שהיא מעוניינת ללמוד פוליטיקה כלכלית, אך בסופו של דבר נרשמה ב-10 לאפריל ללמוד משפטים באוניברסיטת ברלין. היא תמשיך את לימודה בהידלברג ומאוחר יותר, עם עלות הנאצים לשלטון – בשוויץ.
לסבתה, ארנסטין היו השגות לגבי שאיפות הקריירה של הִילְדֶה הצעירה. שייכת לדור אחר היא העדיפה לראות את נכדתה מוצאת שידוך ראוי. על רקע זה החליטה הִילְדֶה הצעירה להשתעשע על חשבון סבתה והתכתבה עמה כשהיא מתחזה ל“ידיד אנונימי” שחולק תפיסת עולם עם הסבתא (תפיסת עולם כפי שנראתה בעיניה השיפוטיות של הִילְדֶה הצעירה).
הִילְדֶה יושבת בקצה הימיני של השורה התחתונה.
(ארכיון המוזיאון היהודי בברלין)
במכתב אומר הג’נטלמן האלמוני, שסיום התיכון הוא זמן נכון לחתן את הנכדה. למרבה הצער, הוא ממשיך וכותב, “נערות צעירות של היום” רוצות ללמוד ולפתח קריירה גם כשהן לא זקוקות לאלה. לדעתו, נשים צעירות צריכות לטפח את “היכולות הנשיות שלהן” ולא לבזבז את זמן בלימודים וקריירה. כיוון שאין להן נסיון חיים אי אפשר לצפות מהן למצוא שותף לחיים בעצמן. ולכן הוא מציע את שרותיו: הוא מכיר בחור צעיר מתאים להילדה מבחינת מעמד כלכלי ואופי, מגיע ממשפחה יהודית תרבותית, עצמאי ובעל מעמד בפני עצמו. כיוון שזה עניין שיפה לו החשאיות, הזהיר, התשובה צריכה להגיע לתא הדואר.
בטיוטא הראשונה שכתבה הגברת ארנסטין כתשובה לג'נטלמן האדיב היא מביעה התלהבות מההצעה, אך אולי במחשבה שניה היא לא בטחה ברצינות של הכותב ולכן לא שלחה את הנוסח הזה. עוד באותו יום היא כתבה מכתב אחר בו הבהירה שלא תזדקק לשרותיו של האדון האלמוני, כוונותיו ודאי טובות, אך מכיוון שנכדתה מביעה עמדה כה מובהקת ובוגרת, נראה שתוכל לעשות בחירות נבונות בכוחות עצמה, ללא התערבות של צד שלישי, אפילו לא סבתה.
הִילְדֶה לא ציפתה כנראה לתגובה ישירה שכזאת מסבתה ארנסטין. היא כתבה מכתב נוסף ב-15 במרץ בשם האדם האלמוני בו היא מביעה הערכה לגברת המכובדת בעלת הדעות השמרניות שאינה כופה אותן על הדור הצעיר. “את מודרנית יותר מהדור הצעיר משום שיש בך סובלנות” מחמיא האלמוני ומציע פגישה, שלא ברור אם התקיימה. יתכן ובפגישה הזאת הִילְדֶה התכוונה לחשוף את זהות “ידיד המשפחה האלמוני”.
בסופו של דבר נישאה הִילְדֶה ב-1938 והיגרה עם בעלה לניו זילנד. בראיון שנערך עימה ב-1986 היא דיברה בגלוי על נושאים אישיים כהתאהבות, יחסי מין והורות, אך לא הזכירה את חליפת המכתבים הזאת. היא סיפרה שכבר בגיל צעיר ידעה שתלך בנתיב של לימודים וקריירה. כשסיפרה למשפחתה שבדעתה ללמוד משפטים "זה היה כאילו אמרתי להם שמחר ירד גשם, שום דבר יוצא דופן, אף אחד לא ציפה שאשב בבית ואהיה עקרת בית”. היא הוסיפה שבמעגל החברתי שלה גם לא נהגו לשדך והדור הצעיר התלוצץ על נוהג השידוכם הארכאי.
גם העתק של הראיון הזה נמצא באוסף המוזיאון וניתן לעיון, כמו מסמכים אחרים, בחדרי הקריאה של המוזיאון.
פוסט על אוסף משפחת סלומניס מתוך “בלוגרים” – הבלוג של עובדי המוזיאון.
