ארזתי את הדברים שלי באוקטובר האחרון ועברתי צפונה עם הבן זוג שלי. אחרי הכל אנחנו כמעט שנתיים ביחד ושנינו הולכים להיות סטודנטים בצפון, קפצנו על ההזדמנות הזו, מאשר שכל אחד מאיתנו יגור עם שותפים ובמעונות ויצאנו לדרך חדשה ומבטיחה ביחד. להגיד אם לא היו חששות בנושא, זה יהיה שקר מבחינתי, כי הדבר שהכי פחדתי ממנו זה איך נסתדר ביחד, תחת אותה קורת גג ואותו עומס אין סופי שמציף את שנינו בלימודים.
הפעם האחרונה שעברתי עיר, זה היה כשהייתי בסיום יב', בגיל 18, למרכז העניינים- תל אביב. עברתי מעיר כל כך קטנה ופשוטה, שהכרתי בה את מרבית האנשים והם אותי, עברתי לעיר גדולה שבה לא הכרתי אף אחד והרגשתי זרה לחלוטין. אבל הזרות הזו, לא באמת ליוותה אותי, כי דחיתי את הגיוס בשנה לטובת התנדבות (שנת שירות) בפנימיה בצפון ומיד אחרי זה התגייסתי לצבא. אז מצאתי את עצמי מבלה שבועות על גבי שבועות בצבא ובקומונה כשהתנדבתי. קרה הרבה בשנים האלו, בעיקר איבדתי את אבא שלי, שזה יהיה פוסט בפני עצמו וסיפור בפני עצמו.
בנתיים, אני מרגישה בדירה הזו הכי בבית. אפילו שהיא קטנה ודירת סטודיו עבור סטודנטים, אבל לכל אחד יש את המרחב שלו ללמידה ולכל אחד יש את הפינה שלו, אפילו שאין לנו באמת לאן לברוח. בעיקר בגלל הקורונה, אבל בעיקר ששנינו סטודנטים ולהתחיל להמציא את עצמך מחדש, זה תהליך ארוך ומייגע וכבר די התמקמנו.
אז מי אני ומה אני הולכת לכתוב לכם?
אני כמעט בת 24. אני לא אוהבת לכנות את השם האמיתי שלי, תוכלו לקרוא לי מלודי, אם תרצו לפנות אליי בשם, אני סטודנטית לחינוך מיוחד וספרות לחטיבה- תיכון. אני חיה ונושמת כל דבר שקשור לאומנות- בין אם זה כתיבה,צילום, ציור,פיסול,ריקוד ובעיקר-בישול. התחלתי לאהוב לבשל מאז שעברתי עם הבן זוג שלי צפונה. אני יכולה להיות מצחיקה ויכולה להיות רצינית (הרבה אחוזים מהזמן אני רצינית), אני התחלתי לאהוב יוגה. הרבה שנים שיחקתי כדורסל,שחיתי וקצת רקדתי היפ הופ וברייקדאנס. התנדבתי המון שנים בהמון מקומות בחיי, אפשר להגיד שהאהבה שלי לתרומה לאנשים אחרים יכולה לבוא הרבה פעמים על חשבוני (נקווה שהפעם זה יהיה קצת אחרת). אני יכולה לבלות שעות ארוכות מול ספרים ולא סרטים (כי אחרת אני פשוט ארדם). אני מתה על מוסיקה (כשהייתי קטנה, רק בכיתי מעצם הידיעה ששמים מוסיקה) והכי חשוב- אני שונאת שמשקרים לי/ מרמים אותי/ גורמים לי להרגיש במצב לא נעים (ולצערי, בפוסטים הבאים אפרט עד כמה קשה לי עם זה). אוהבת לטייל בטבע, רק שלא עשיתי שביל ישראל, כי רציתי לחסוך כסף ללימודים שלי.
הדבר שהכי שנוא עלי זה שוקולד ואם זה שוקולד, אז אם כבר שוקולד לבן. אני יותר אעדיף פירות על כל שוקולד אפשרי שתציעו לי.
הפרח האהוב עליי זה חמנייה, פרח מדהים (הכל בגלל ואן גוך הזה!)
והחלום שלי זה פשוט להוציא ספרים ולהיות מורה (בקרוב, עוד 4 שנים..) ואולי יש עוד כמה בדרך, אבל בנתיים אני רק בהתחלה.
אחד המשפטים שתלויים לי בקיר בפינת הלימוד שלי: "אם את יכולה לחלום את זה, את יכולה לעשות את זה", כנראה שיש עוד דרך ארוכה,אבל המסע לא הסתיים,הוא רק התחיל.
שלכם,
מלודי.
