היורה שלי

ארבע וחצי לפנות בוקר התעוררתי והתיישבתי ליד המחשב, לכתוב פוסט על סבתא שלי. נשמע מוזר. בעודי כותבת את הצעקה סבתאאא שאיתה התעוררתי, שמעתי רעשים מבחוץ.הם פילחו את האוויר.בהתחלה לא הבנתי . חשבתי שאולי זה המזגן שעובד שעות נוספות גם בתחילת הסתיו.אז פתחתי את התריס וקיבלתי מטח רטוב על הפנים.

סבתאאא, צעקתי לעצמי, מה הולך כאן???

המזגן לא התקלקל וצינורית המזגן גם היא לא הטיחה בי את המים, אלא גשם זלעפות.

פני היו רטובים והעירו אותי עוד קצת.קימרתי את ידי ונתתי, לטיפות גשם למלא אותן ושפכתי אותם על הפנים.אם כבר גשם אז אני רוצה להרגיש אותו וחזק.

לקחתי את צרור המפתחות, פתחתי את הדלת וירדתי למטה.

כל כך רציתי לשיר, לרקוד, לחבק את תל אביב… אבל מודה- זה יעשה רושם רע על שכני המדהימים .אולי אדפוק להם בדלתות ונרקוד כולנו .חייכתי .למה עם ישראל מתאחד רק כשיש טילים ? למה אי אפשר פשוט לרקוד בגשם,  חשבתי לעצמי?

זהו. החלטתי. אלך להעיר את הבת שלי, היא בראש טוב חשבתי. נצחק ונשתולל בין הטיפות.

בעודי עולה במדרגות בריצה קלילה , שמעתי שקט.

כמו שהגשם בא , כך הוא עבר למקום אחר.

חזרתי למחשב רטובה. לקחתי מגבת גדולה והתחפרתי בתוכה .

גשם ראשון שלי בתל אביב וריח הגשם ממסטל אותי.

כבר אמרתי שאני ילדת מים.

סבתאאא אמרתי לעצמי, כל כך מתאים לך לשלוח לי גשם ושלא אכתוב עליך…כי תמיד אמרת: " לכי תעשי חיים אל תתעסקי עם המתים".

גשם ראשון בפריז, סליחה, בתל אביב וזה היה היורה שלי.

פייסבוק: hila liebesman