מרגע שאת הופכת לאמא את אפילו לא יודעת שיש לך כמה שנים של חסד. עד שהילד שלך הולך לגן את חופשיה לבחור את החוג החברתי שלך. אחרי הכל, את עם אותן חברות שהיו לך, על אף שתדירות השיחות והמפגשים פוחתת מעט, ואמהות של תינוקות אחרים בגינה הן לא יותר מנשים חביבות ולא מאיימות שהקשר ביניכן מסתיים עת אחד התינוקות פורש הביתה לישון.
כשהילד שלך מתחיל את חיי הגן הוא בוחר את החברים שלו ובכך הוא גם קובע מי יהיו החברות שלך בשנת הלימודים הקרובה. לפחות. או אז את נחשפת למגוון סוגי אמהות שאת צריכה להכיל אל חיקך, לארח בביתך, לשהות בביתן, למצוא איתן נושאי שיחה ולהתאפק כשבא לך להעיף להן סטירה, כי – היי – הילדים חברים ומי מאתנו לא חרד לחיי החברה של הילדים שלו?
אז עד שהוא ילך לחברים לבד, אי-שם בגילאי 4-5, קבלי מורה נבוכות לארבעה טיפוסי אמהות עיקריים. בהצלחה עם זה.
המתוכננת
היא מתכננת את כל השבוע הבא כבר ביום ראשון של השבוע הזה, יודעת בכל יום מי לוקח את הילד שלה מהגן, באיזו שעה, איזה חבר בא אליו ולאיזה חבר הוא הולך. היא מתקשרת לקבוע איתך שבוע וחצי מראש, כשאין לך מושג מתי תסיימי לעבוד באותו יום, איזה סידור יהיה לך אחר הצהריים ואיפה יהיה בן זוגך באותו זמן. את אומרת לה שקשה לך לקבוע ושתדברו יום-יומיים לפני, אבל כשמגיעה השיחה המיוחלת הכל כבר צפוי אצלה והרשות ממש לא נתונה.
האחה"צים שלכם הם שני קווים מקבילים שלא ייפגשו לעולם.
הנצלנית
היא תתקשר בחנחון בבוקר בהיר אחד ותגיד שדני, הבן שלה וגיא, הבן שלך, משחקים נורא יפה בגן ושדני נורא רוצה לבוא לגיא. אז מתי נוח לך? אולי היום במקרה? כן? מתאים? אז אכפת לך לאסוף אותו ישר מהגן אליכם? מעולה. הוא נורא נורא ישמח. ואני בטוחה שגם גיא שלך ישמח. נבוא לקחת אותו בסביבות 7, 7 וחצי כזה, כי אנחנו לא רוצים להפריע באמצע ארוחת הערב. עדיף אחרי.
כשאת מגיעה לקחת את גיא שלך את מספרת לו בשמחה שדני בא אליו היום ואז הוא שואל אותך מי זה דני. אחרי כמה דקות מגיע ילד צעקני הישר מ"פינת ההרגעות" וגיא שלך מתחיל לבכות שהוא לא רוצה שדני יבוא אליו ושהם בכלל לא חברים.
חייכי, אכלת אותה. אמנם לא קיבלת אמא לארח בעסקת 1 + 1, אבל מצאת את עצמך שוטרת/שופטת/רס"רית כל אחר הצהריים, ממציאה משחקים חדשים ומגוון הפעלות ושרה שירים בקולי קולות כשקוקיות מתוקות לראשך, העיקר שלא ילכו מכות. ואחרי שהסתכלת עשרים פעם על השעון, מגיעה שעת הארוחה והילד המעצבן של האמא המעצבנת מתחיל להיות סלקטיבי מדי לרוחך בבחירת התפריט. בלית ברירה את מכינה לו במיוחד כדורי-בשר-ברוטב-עגבניות-עם-פסטה-בצד-שלא-תיגע-ברוטב ונשבעת, אבל נשבעת, שבשבוע הבא אתם הולכים לנצלנית לביקור נקמה.
אבל הנצלנית כשמה כן היא, היא באה לקחת את דני (לא לפני 8 בערב) כשהבן שלך כבר ישן על הספה ואת כמובן מורידה לה את דני כי "עשי טובה, אני לא מוצאת חנייה" ומאותו היום הטלפון דומם לאורך כל השנה. או עד הפעם הבאה שהיא נתקעת בלי סידור. כי הנצלנית אף פעם לא מזמינה לביתה. הילד שלה גדל בבתים של אחרים. פראייריות לא מתות, רק מתחלפות. ובגן יש 35 כאלה.
המתנחלת
היא נורא חמודה, באמת. הילדים שלכם משחקים יפה, המשפחות מבלות לפעמים יחד בשבתות אביביות, יש לכן מכנה משותף והמון על מה לדבר, אתן מרגישות נוח אחת בבית של השנייה, אבל כשהיא מגיעה – היא מגיעה. והיא לא מתפנה עד שהילד שלה נרדם בעמידה. לא ברור מה היא עוד מחכה שיקרה. הילד שלה, אחותו הקטנה וגם היא עצמה אכלו אצלכם ארוחת ערב, הילדים עשו מקלחת ביחד, כולם בפיג'מות, יונית לוי כבר מזמן קיפלה את עצמה הביתה מהאולפן ורק המתנחלת עוד מסתובבת בבית ומדברת על נושאים ברומו של עולם כמו "איך להציב גבולות לילד".
דוגמא אישית, אולי?
המושלמת
היא הכי סימפטית, פעם נפגשים אצלה ופעם אצלך, התדירות שפויה ולא מחייבת והילדים משחקים מאוד יפה. היא אפילו מתחילה לסגל את הילד שלה ללכת לאחרים לבד והוא תמיד מגיע שבע ואחרי קקי, תודה לאל. היא מגיעה לקחת אותו בדיוק בשעה המסוכמת, שהיא לפני המקלחות וארוחת הערב. מושלם. וכשאת מגיעה אליה הביתה הארוח נורא נעים ולא פורמלי והכל מתנהל על מי מנוחות וכלום לא מעיק ולא מוגזם וכל כך אמיתי, שנדמה לך שאפילו מצאת חברה לחיים.
כמה חבל שבדיוק עוד חודש הם עוברים דירה לעיר אחרת.