ארבעים ושש

לאורך כל אותו היום עשיתי את כל מה שביקשו ממני לעשות. בשעה תשע בדיוק השריקה להתפנות לתאים נשמעה במסדרונות. נכנסתי לתא, האורות כבו, רק אור לבנה קלוש חדר בקושי פנימה מבעד לסורגים העבים. הדלקתי את הפנס הקטן שהצלחתי לגנוב ממנו לא מזמן, מכוונת אותו לחריץ שבקיר. התיישבתי על הברכיים, והתחלתי לחפור עם האת, מפעם לפעם עוצרת, מחכה עד שצעדיו של השומר יתרחקו, וממשיכה לחפור במרץ, מפוררת עוד חלק מהקיר הרקוב, מתמלאת בטיח ואבק שצורבים לי בעיניים, אבל לא היה אכפת לי.
הלילה זה הלילה, הזכרתי לעצמי, הלילה זה הלילה.

אז זה מה שהסתרת ממני? שמעתי את הקול שלו מאחורי הגב שלי, קפאתי במקום. בנות של זונות, הלשינו עליי! סיננתי מבין השיניים, מתקפלת מהכאב החד של החגורה הארורה שלו, אתה הוא הצליף בי בגב. שמעתי אותו סוגר את דלת התא ומתקרב אליי, ובאותו הרגע ידעתי שאין לי מה להפסיד. בשארית הכוחות שלי התרוממתי על שתי הרגליים, הסתובבתי אליו, מניחה עליו את שתי הידיים על החזה, הודפת את כל המטר תשעים שלו בחוזקה לאחור, אני לא רוצה למות! צרחתי מעמקי נשמתי, מטיחה אותו לקיר, אני לא רוצה למות..

הוא אמר שהוא יביא לי את קטן, לחשתי לה, עוקבת אחרי עכבישה שחורה ומבריקה שיצאה מחריץ בקיר והחלה מטפסת למעלה, לתקרה המעופשת. הוא סתם מערבב אותך, היא לחשה לי מהצד השני של התא, מבטיח לך הבטחות כדי לזיין אותך אחותי. המשכתי לעקוב אחרי העכבישה שבינתיים עצרה, כמו מנסה להחליט לאיזה כיוון להמשיך. לפחות הוא מזיין טוב? היא נשמעה מסוקרנת. קשוח, עניתי ביובש, ממשיכה לעקוב אחרי העכבישה שהחליטה לשנות כיוון ולרדת למטה, לעבר המיטה שלה.
הזזתי את המבט שלי אליה, אור הירח שנכנס מבעד לסורגים העבים היה מעומעם אבל הספיק כדי לראות אותה. היא שכבה על המיטה כשלגופה חולצה לבנה מכופתרת, נשענת עם הראש על יד אחת ועם היד השנייה היא החלה פורמת את כפתורי החולצה עם האצבעות החתוכות מהחפירות שעשינו יחד בחודש האחרון, כפתור אחר כפתור. בואי, היא לחשה, מוצצת שתיים מהאצבעות שלה, מלקקת אותן עם הלשון, מרפרפת איתן על הבטן, מפשקת את רגליה, ומחדירה אותן בגניחה לאיבר המין שלה. נשכתי בחוזקה את השפה התחתונה שלי, מגייסת את כל הכוחות שלי לעצור את עצמי מלהיות אתה. הבטתי בעכבישה השחורה שכבר החלה מטיילת על המזרון שלה. לא הלילה, סובבתי אליה את הגב, אולי מחר.

התעוררתי לקול המשרוקית שמזעיקה את הצוות המטפל. המשכתי לעצום את העיניים מקשיבה למפתח שננעץ במנעול התא החלוד, מסתובב ומשמיע חריקות צורמות שהדהדו לי באוזניים. אין לי מושג כמה אנשים היו בתא אבל הם עשו את זה דיי מהר ובשקט מופתי, בהוראה שלו, כמובן. גלגלי האלונקה חרקו בשעה שהם פינו אותה מהחדר, סוגרים עליי את הדלת בטריקה.
תנחשי מה הבאתי לך, קפאתי במקומי, הוא איתי בתא!
נשארתי עם הפנים לקיר, מרגישה במשהו מתכתי שמוצמד לי לגב בחוזקה. לא עשיתי כלום, אמרתי, מנסה להשתדל ולשמור על קור רוח שהוא לא ישים לב לפחד שהחל להציף אותי. זה מדליק אותו יותר שאני מפחדת. קשה לי להאמין לזה בייבי, הרגשתי את הדבר המתכתי כמו מבקע לי את עמוד השדרה, אני לא רוצה שירוצו פה שמועות על מחסלת סדרתית בתא ארבעים ושש, את מבינה? הנהנתי עם הראש כמבינה. זאת כבר השותפה השלישית ברציפות בייבי, הוא המשיך, מרים לי את החולצה, חושף את העכוז שלי. הענשת אותה כי היא לא זיינה אותך מספיק טוב כמו שאני מזיין אותך, אה?! שמעתי צליל של חגורה נפתחת, תשמרי על החרקים שלך טוב טוב, הוא התנשף בכבדות, קושר את שתי ידיי בחגורה, חודר אליי בכל הכוח בתחת.. הבטתי בצל שלו שזז מעליי על הקיר, זז קדימה ואחורה, קדימה ואחורה. עצמתי את העיניים וחיכיתי שזה יגמר.

הבאתי את מה שהבטחתי לך לשתילים שהחלטת לגדל, הוא זרק לעברי, סוגר את האבזם של החגורה, למרות שאין לי מושג מה יכול לצמוח בתא המסריח הזה בכלל…הוא פלט בגועל, והסתלק מבלי להביט לאחור. אידיוט! מלמלתי, מסתכלת על השידה ונושמת לרווחה, האת מונחת שם. המבט שלי נח על המיטה הריקה שממולי, דווקא זאת האחרונה הייתה חביבה, חשבתי, אבל זה היה חייב להיעשות, הזכרתי לעצמי. התרוממתי באיטיות, מבחינה בחריץ שלמרגלות המיטה שלה, בזריזות דחפתי את השידה והצמדתי אותה הכי קרוב שיכולתי לקיר, מודה לאלוהים שהוא לא שם לב. התחלתי להתארגן לארוחת הבוקר, יודעת שאין לי הרבה זמן, מחר כבר יצמידו לי לתא מישהי אחרת.

זונה! הוא הצליח לומר תוך כדי שהטחתי אותו בחוזקה לקיר. הוא החל משתנק, אור הלבנה מאיר את הפנים שלו, ונח על עיניו, הן היו פעורות, כמו עוד רגע והן יוצאות מהחורים שלהן. הורדתי ממנו את הידיים, ובזהירות צעדתי לאחור מבחינה בכפות הרגליים שלו מרחפות באוויר. מבלי לחשוב פעמיים חטפתי מהיד שלו את צרור המפתחות, חומקת מהתא, שומעת את קולות הנחירות של השומר יוצאים מהתא של רוקסן. הלב שלי דפק בפראות כשהתחלתי לרדת במדרגות רואה את שער היציאה קרוב יותר ויותר.

עצרי או שאני יורה! זיהיתי את הקול של השומר בדיוק כשהשחלתי את המפתח בשער. רוקסן הכלבה הזאת לא מועילה בכלום, הרהרתי בזמן שפתחתי את השער לרווחה, והתחלתי לרוץ החוצה על האדמה שלא דרכתי עליה מזה שנים, לרוץ אל המרחב ללא הסורגים, אל השמיים שהיו פרושים מעליי, אל החיים, אני חופשיה! הספקתי לומר כשקול נפץ חד פילח את האוויר..