יצאנו היום צפונה. אני ושני המתבגרים שלי. זה תמיד נראה לי פלא שהם עוד מסכימים להסתובב איתי. אני, האמא שהפכה ללא מגניבה בעליל, מעצם היותה אמא ושני המתבגרים שלי בטיול לצפון. שלוש וחצי שעות של פקקים ויאירי שלי מספר לי על ליגת העל, על שחקנים זרים ומחשבות שלו על החיים. התקרבנו, אני והוא, מאז שאני לא מקבלת דברים בהתפעלות. לא לטוב ולא לרע. משתדלת להקשיב, להבין שהוא אדם משל עצמו, שלא תמיד האמונות והחלומות שלו תואמות לשלי. שעוד שנתיים וחצי הוא מתגייס. והוא עשוי לעזוב את הבית, ולעשות רשיון על אופנוע, או חלילה לעשן. ואני, רק אוכל להגיד את דעתי, לנסות להראות לו מה הייתי בוחרת. וזהו.
***
אני חולה. סתם איזו שפעת וגרון. לא משהו שמוציא מישהו מאיזון. וכדי להוכיח לעצמי שאני יכולה הכל, כי שפעות קטנות עליי אני לא מפסיקה לרגע. ממשיכה הכל כרגיל. נוסעת בפקקים, כותבת, מנהלת קמפיין, מנהלת משפחה. כי אם אשכב יום אחד בבית במיטה יחזרו פלאשבקים נוראיים מימים בהם המיטה היתה הבית. ולזה אני לא מוכנה. הילדים נחרדים מכל היחלשות שלי ואני לא יכולה להרשות לעצמי להיות ככה. פשוט לא.
***
אני עוברת איזה משבר גיל הארבעים ואחת וחצי. חשבתי שעברתי את המשבר של סיום העשור הרביעי עם גילוי הסרטן וההתגברות עליו. ובכל זאת – מוצאת את עצמי מבינה שזכיתי לעוד שנים, למרות שהיו רגעים שחשבתי שלא. והידיעה שיש לי עוד זמן, דווקא היא משגעת אותי. כי אני רוצה לעשות הכל. כי לא הספקתי, כי החיים עוד לפניי.
יש לי עבודה כשכירה ב"חיבורים חולון". אני מנהלת את "סיירת אור". פרויקט מבורך שבו אני מחברת מתנדבים עם קשישים בודדים, במיוחד בחגים. זה גורם לי להרהר בהתבגרות. בואו לא נייפה את זה – הזדקנות. ומה הייתי רוצה שיקרה איתי שם, מי יהיה חלק מחיי, איפה אהיה.
עם ההבנה שהחיים עוד לפניי אני מסתכלת אחורה כאחרונת הקשישות. ארבעים ואחת שנים שהיו ממלאים כמה סיפורי חיים כמו כלום. יותר מדי מערכות יחסים, עליות מטאוריות בתחום הפיננסי, נפילות על התחת הילדים שלי שהם הברכה הגדולה בחיי, ההורים יוצאי הדופן שלי. ואובדן של בית. כן, אובדן הבית. זה החלק הכי כואב בלב שלי. הכי כואב.
***
הקמפיין שלי למימון המונים לספר שלי https://goo.gl/5pAqXZ.
זה שיוצא מתוך לבי, זה שאמור להגיע ללבבות אחרים. יש לי מה לתת. אני רוצה לתת, עברתי כל כך הרבה בחיים. ואני אופטימית רוב הזמן. אבל היום אני מודאגת. אולי זה לא ילך, אולי הייתי יהירה וחשבתי שאנשים רוצים לקרוא את מה שיש לי להגיד. לילה, בלילות תמיד יותר קשה ואני מזכירה את זה לעצמי.
מפרגנת לעצמי כניסה למיטה עם תה וג'ינג'ר ולימון. מוזיקה ברקע וקצת דמעות. מחר יום חדש, הכל בטח ייראה יותר אביבי.
