ארבעה בכירים וילד אחד מאד גבוה

הענק ואני הלכנו אתמול למדוד לו רכב. מה אתם מופתעים? הלכנו למדוד רכב. כמו שמודדים בגדים. נכון שאני מזמינה הכל ברשת, אבל דווקא רכב, הענק צריך למדוד. כבר דיברנו על זה שהעולם לא בנוי לאנשים גבוהים. אין נעליים או מכנסיים בגודל/אורך שלו, הכיסא בבית הספר נמוך מדי והשולחן עוד יותר, התקרה נמוכה והמשקוף מזמן מפריע. כן, כמו בלימודים, גם לגובה אין לבית הספר פתרון למי שבקצוות, אוי לך אם את.ה חכמ.ה מהממוצע, גבוה.ה מהממוצע, מאתגר בכל צורה שהיא מהממוצע. אין להם פתרון, תלמד לבד, תשב נמוך (מישהו אמר "השגריר התורכי"?) אבל תכוון גבוה, ככה בית הספר יוכל להציג הישגים על חשבון ההורים. בהצלחה במיצב.

מצוידת בענק חמוד והרבה מצב רוח, עוד לפני הקפה של הבוקר (כבר טעות), נסענו לבקר בכמה סוכנויות רכב. הוא לא הרשה לי לצלם (חבל) כי זה היה בהחלט מראה קורע. צפון קורע. רכבים, מה רכבים, ג'יפים, ענקיים, שאמורים להיות גדולים, לפחות כך נראים מבחוץ, מרגישים כמו קופסת סרדינים מבפנים. מסקנה, תסיקו לבד כשאתם נוסעים ליד ג'יפ ענק, מי שנוהג בו, כנראה פחות ענק, הרבה פחות. מעניין על מה זה מפצה!? חזרה למדידות, מזל שהוא נכנס לרכב עם סאן רוף, כך אפשר היה להוציא את הראש החוצה, אבל לצאת משם, שלא לדבר על לנהוג, כבר לא היה סיכוי. ואז הגיעו כל התגובות של האנשים, אחת החליטה שהוא בטח לא הזיז את הכיסא עד הסוף, כשהבינה שדווקא כן, אמרה בפליאה " וואוו…אתה גבוה" אחר שואל "מה, זה הגובה שלך?" – לא זה לא, אבל השאלתי ממישהו שלא היה לו מה לעשות איתו היום. "איזה מטר אתה?" – שמישהו יסביר לי פעם אחת את השאלה הזו…באמת, יש לי בעיות הבנה קשות כנראה כי גם כששואלים אותי את השאלה הזו, אין לי מושג מה לענות. מודה, אני מתעצבנת מהשאלות והתגובות של האנשים, הענק הרבה יותר רגוע ממני, אבל אני לוקחת את זה קשה, אני לא שואלת כל גמד שאני רואה "איזה מטר אתה?" או "מה, זה הגובה שלך?" בואו…..השאלות האלה עובדות לשני הצדדים, והן לא נעימות לאף צד.

עם כל העצבים, בלי אוטו חדש ובלי קפה, הוחלט לנסות לפתור לפחות בעיה אחת…קפה. בכניסה לבית הקפה עוצר אותנו איש, צעיר, לובש חולצת כחול לכן (הייתי צריכה להבין באותה שניה ולנשום עמוק) שבשיא ההתלהבות צועק עלינו: "בואו לפגוש את ארבעת הבכירים של כחול לבן. הם יושבים פה". בעודי מסננת ארבעת הבכירים….מעניין איפה הבכירות, אה. במקום 7 …., הוא עוד עונה לי: " בכחול לבן יש הכי הרבה שיווין לנשים, 40% נשים ב40 המקומות הראשונים". מתנצלת, אבל פה כל הפיוזים הרומנים שלי קפצו, מה קפצו, גם הענק לא הצליח לתפוס אותם, למרות הגובה שלו. " יש בכחול לבן 2 נשים בעשירייה הראשונה, הראשונה מהן במקום השביעי, יש 13 נשים ב40 המקומות הראשונים שהם 32.5% ולא 40%." וכל זה ביום האישה הבין לאומי.

מודה – אני מוזרה. מודה – זה חשוב לי. מודה – לא מוותרת. נכון שזה תלוי בנו, הנשים, או כל אחד.ת אחר.ת שרוצה להיות בפוליטיקה להיות שם. כל מי שרוצה לשנות, צריך להצטרף למקום שמתאים לו כדי לשנות ולא רק מעמדה פוליטית. ואם לא, לא להתלונן. אחרי האיחוד, קראתי לכחול לבן – הפיכה צבאית, בינינו, זה מה שזה. 3 גנרלים מתאחדים למטרה אחת מאד ברורה, להחליף את השלטון. אל תבינו אותי לא נכון, אני לגמרי בעד. אני חושבת שאת השלטון הנוכחי מזמן היה צריך להחליף. אבל האם כל מטרה מקדשת את האמצעים? האם אנחנו לא צריכים לחשוב על הרגע אחרי שנחליף את השלטון? על העובדה שהייצוג לנשים, ללהט"בים, ולמגזרים אחרים ברשימה לא מייצג? מצד שני….כמה רמטכ"לים יש בעם? דווקא פה אחוז הייצוג מאד גבוה. וכן, אפשר היה להרכיב רשימה הרבה יותר שיוונית, ועדיין לנצח. אבל, כנראה שבפוליטיקה, כמו בפוליטיקה, הכל פוליטיקה. ואל תגידו לי שהשיח הוא שיח בטחוני ומי מתאים יותר לנהל אותו מאשר שלושה רמט"כלים. סליחה, אבל זה בולשיט. השיח הוא סביב מה שאנחנו רוצים שיהיה, כשמדברים על בטחון, הוא יהיה על בטחון, כשמדברים על כלכלה הוא יהיה על כלכלה, כשמדברים על חינוך הוא יהיה על חינוך. כל מפלגה ומה שנוח לה, כל מפלגה והשיח שהיא רוצה להוביל. אכן, זו הייתה השיחה שלי עם הענק בהמתנה לקפה.

הקפה קצת עזר לפיוזים להירגע או אולי השיחה עם הענק (רגע של חינוך), וביציאה, יאיר לפיד עובד ליד הענק, מרים את הראש, מחייך ואומר: " לך תעמוד בבקשה ליד גנץ, שירגיש פעם אחת את מה שאני מרגיש כל הזמן". עם חיוך מאוזן לאוזן, הענק, ילד ממושמע, נעמד ליד גנץ, שבהחלט היה צריך להרים את המבט גבוה, גבוה…..שמחנו לעזור לך יאיר לפיד, אמנם לא גנרל, אבל חוש הומור מעולה, מצרך נדיר וחשוב מאד בימים אלה.

בכל זאת בלוג ריצה….כן, זזתי קצת הבוקר, לא פשוט אחרי חודשיים בלי, רצנו 7 ק"מ, בשדות, שלישייה – אני, המחשבות והעצבים שלא ממש נרגעו מאתמול. בדקתי שהשמש עדיין זורחת מאותו המקום ושאני עדיין מחשמלת (שתי אצבעות על הכבל)