אקס מיתולוגי – נפרדנו באמת ?

מרגיש לי כאילו היינו ביחד כמעט יובל שנים אבל למעשה אם נעשה את זה בסדרה הנדסית יכול להיות שהיינו באיזור….היינו יחד (סוג של) מעל עשור שנים. היום אני מנסה להבין איך לא הרגנו אחד את השני, אולי בעצם במקום זה אהבנו וצעקנו ונפרדנו וחזרנו ושברנו סרווסים וסטים של כוסות  – כאלה שמקבלים בחגים ממקומות עבודה. לפי כמות שברי הכוסות / צלחות שיכולנו למצוא על הרצפה מדי פעם – סביר להניח שקיבלנו לא פעם ולא פעמיים סטים כאלה ממקומות עבודה , הוא בשלו ואני בשלי. תודה לאל שכשמחליפים מקום עבודה מחליפים את מערכת הכלים בסט מצעי מיטה – את אלה כבר אי אפשר לשבור, אפשר להשתמש בהם למטרות קצת יותר נעימות ….כך שדי התאזנו בעניין.
לזכותו יאמר שהוא באמת חבר נהדר, הוא מאהב, הוא אוהב, הוא מרתק, מצחיק, ציני במידה, אבל גם מעצבן לפעמים ממש בלי מידה. הוא יודע הכל, הוא תמיד צודק וכשהוא עובר את הגבול – קשה לי שלא לרצות לזרוק נעל לכיוון שלו (אבל סניקרס זה לא ממש כואב וגם חבל על הסניקרס).
נפגשנו במקום הכי לא בנאלי (ואולי כן), השלמנו קורס שדילגנו עליו שנינו. אין ספק שהוא אלוף, שהוא ריאלי וכשלא הבנתי משהו – הוא תמיד היה שם, וגם אם לא – הראתי לו את הכתובת והוא הגיע לשם. היינו ידידים ואחרי הלימודים יצאנו לפאב אחרי הלימודים עם חברים אחרים, אבל בזמן פיזור אוכלוסין….איכשהו היינו מתפזרים לנו ביחד. זה היה נעים, סוג של קשר שלא מחייב, בלי הגדרות, בלי תירוצים, אם בא – אנחנו ביחד, ואם לא טוב – אז הולכים.
פעם אחת (לפני מיליון וחצי שנים ואני עוד זוכרת…רק ריבונו יודע איך) לבשתי בגד שאי אפשר לפקשש במטרותיו, אחרי הלימודים במקום ללכת לפאב – נסענו אליו הבייתה (עד כאן, לא היו ממש הפתעות). כמו בכל סרט בנאלי ישבנו על כוס קפה ושיחת חולין על קפה ורכילות על חצי קורס. רציתי אותו, מודה באשמה, לא רוצה שיהיו אי הבנות, הוא ידע (לא היה צריך להיות חכם גדול) ועזר לי לרצות… 🙂  באמצע השיחה – עוד לפני הFor play שהיה אמור להיות, הוא פולט ככה בצורה מאד ברורה בהפתעה מוחלטת (לפחות עבורי) – אני  לא אשכב איתך (זה היה אחרי שהיינו יחד יותר מפעמיים שלוש בעבר), תודו, אמירה מפתיעה בסיטואציה כזו, אפילו לא מעליבה – העמידה אותי בפוזה של סימן שאלה…..שותקת ומחכה להבהרות. זה לא שאני לא רוצה להיות איתך…(גרסה מוקדמת ל"זה לא את – זה אני…") – אני רוצה ונהנה וכייף לי ואת מצחיקה וכו' אבל אחר כך אני מרגיש תחושת פקשוש, הייתי רוצה שתהיי איתי ושלי – ואת לא נמצאת במקום הזה עכשיו. אתה צודק לגמרי מותק (רציתי לומר לו, אבל ה-אגו המחורבן שלי), אני שותקת לכמה שניות , מנסה לשלוף איזה משהו ברמת הסביר (צריך לאסוף את עצמי כדי להגיב בצורה שתתאים ולא היה לי משהו שממש מתאים למצב – כי מי לעזאזל חושב או מדמיין כאלה תסריטים??) – כל מה שיכולתי ורציתי הוא לצאת ליידי עד כמה שאפשר, התעשתתי בשנייה ואמרתי לו שזה בסדר, שלא ירגיש רע עם עצמו, שאני שמחה שהוא הולך עם הרגשות שלו ואני בטוחה שהוא מרגיש טעון ובוא נפרד הערב כידידים פולנים , נשיקה מכל צד (הרי לא רבנו…) ונסעתי הבייתה.
יום חדש , אין טלפון, אין כלום ואני מנסה לחשוב ולשאול איפה טעינו, מה עשינו רע? ואני מבינה שבאמת לא טעיתי וזה בסדר גמור שלפעמים אני רוצה והוא לא רוצה. נשארנו ידידיים ועדיין יצאנו לשתות קפה כשסיימנו ללמוד. כשסיימנו לחלוטין, נגמרו הקורסים וההשלמות והסמסטרים וכל אחד עם המחויבויות שהוא נזכר שהוא חייב בהם לפני התואר – הצטלבו דרכנו שוב (בדרך היינו נפגשים אצל חברים לפעמים, ותמיד על תקן חברים טובים) והפכנו לזוג, רשמי. אפשר לתעד.
לא היינו צריכים לבנות מערכת כי היינו פחות או יותר שם או בחלקים הפחות והיותר זוהרים של הקשר, הכרנו חלק מהטוב והרע של כל אחד מאתנו וחלק השארנו לעצמנו לגלות בהמשך המסע….וזה היה מסע מרתק, מרתק לגמרי. למדנו  שלרכב שניים על אותו זוג אופניים זה לא פשוט, זו סוג של אמנות לחיות בזוגיות, צריך לדחוף בעלייה, צריך לאותת בזמן הנכון, להפעיל את הברקס לפני התאונה ולא אחריה, לדאוג שלא להקלע לתאונה קשה, לנפח את הגלגלים וכל השאר, לרכב באופניים בשניים זה סוג של אמנות וכמו בזוגיות צריך ללמוד לעשות את זה, לא פשוט, אפשרי, אבל דורש תרגול והמון המון סבלנות. נכון, באמצע יש פנצ'ר וכאן נשברה השרשרת, ושם יצא האוויר, בדיוק כמו בקשר זוגי – וככה היינו צריכים לתדלק ולשמר ולטפח את הקשר.
היה נעים ולפעמים קצת והרבה קשה, אבל מאתגר כשפעם אחת הרגשתי ששום תיקון של פנצ'ר ולא שרשרת חדשה ולא מילים עטופות בסרט וורוד, שום דבר לא יעזור לאופניים או לזוגיות להמשיך …..צריך לדעת מתי לפרוש….לשים ברקס לקשר או למסע האופניים.
שלוש שנים לא היינו יחד, הייתי בטוחה שלעולם לא נחזור למרות שאני מכירה פרידות של יותר מזוג או שניים, כשהיינו בקשר רבנו יותר מפעם אחת – כשנפרדנו, באמת עשינו את זה ממקום של חברות והבנה שזה לא טוב לאף אחד מאתנו, לפחות לא בזמן ההוא. דרכנו נפרדו וכל אחד פרש לעולמו שלו לגמרי. כאילו מחק את מספר הטלפון של השני, וככה הסתיים לו קשר למרות שאם מישהו צריך ללמוד משהו על דינמיקה של קשר – זה בסדר לקחת את המבוא ממני….(הצניעות, הצניעות פעם אכלה אותי בלי בושה).
חזרנו אחרי תקופה ארוכה ממקום אחר, בוגרים, כל אחד היה במקום אחר, התנסה בסיטואציות ואנשים ומפגשים אחרים וחזרנו למגרש חדשים-דנדשים. המשכנו / חדשנו את הקשר לעוד כמה שנים טובות, לא היו הטחות אשמה של "…גם אז היית…." – כמעט שלא חזרנו להיסטוריה, טוב, לא תמיד, אנחנו לא בתנ"ך של נח איש צדיק היה… פה ושם כמו בחיים עליות וירידות אבל בסדר, אין יותר מדי טענות , קשר שנח לו, מוכר וידוע – לפעמים ה-נוח , המוכר והידוע כמו נעל בית משומשת (איזו אסוציאציה מופרעת) מתאים וטוב. לפעמים חשוב לבוא ממקום אחר, טריים, עם תשוקה מחודשת, עם אותה אהבה , אותם תחומי עניין אבל זויות שונות, לרצות לשמוע את אותה המוסיקה ביום שישי אחה"צ – ולהשאר בעמדה משותפת לשנינו ש "אין לנו כוח לראות בני דודים ומשפחה " ולמה צריך ל…." . יש מוכר וידוע שהוא חביב טוב ושמור וככה המשיך, ויש מקומות ששברנו את הכלים והתחלנו מחדש.
לא פשוט להתחיל לנהל דיאלוג באותם מקומות שהיו פנצ'רים והם היו חלק מהסיבה שהפכנו לאקסים, אבל ידענו שזה חשוב מאד להיות שוב שם, כשאנחנו באים ממקומות אחרים, אחרי זמן וקצת יותר בוגרים ורגועים…
משכנו את הקשר עוד קצת, עד שזהו……נגמר האוויר הזוגי, היה ברור לשנינו, ידענו שנשאר חברים, מסוג הידיעות הבטוחות האלה שאתה יודע שיתקיימו ולא צריך הבטחות ש"אם תצטרכי פעם…" – כבר לא הייתי צריכה את האמירה הזו – הייתי בטוחה בה בתחושה. הוא היה  צריך, לפעמים אני, והיינו ואנחנו שם אחד בשביל השני/ה  – אנחנו  הפכנו להיות "נעלי הבית הישנות" – אלה הטובות והנוחות. אנחנו טובים עכשיו איש לרעהו כי אנחנו לא בעמדה של אולי, היינו צריכים לעבור את הביחד האינטנסיבי הראשוני הזה, את פסק הזמן הכל כך ארוך, החזרה שוב למספר שנים כדי להבין שאנחנו חרא של זוג אבל החברים הכי טובים בעולם. לקח לנו המון שנים להבין שאנחנו לא יכולים להיות גם זוג אוהבים וגם החברים הכי טובים, שניהם יחד. הוא היה ועדיין – החבר המיתולוגי.
אגב, לאן נעלמת בשבועיים האחרונים ? זה יפה ככה להבריז, תגיד?
שאני לא אלשין עלייך כאן בבלוג שלי ……. 🙂