התעוררנו לבוקר לבן, למרות שהטמפ' הגבוהה יחסית לא אפשרה לשלג להישאר על פני הקרקע מעבר לכמה דקות. אצתי רצתי ויצאתי לדרך לפני שהשלג ימס, אך בעיקר כדי להצדיק את העובדה שהכרחתי אותו להתקין ברכב צמיגי חורף שקנינו רק לפני שבועיים בשיא החורף האביבי שנפל על רומניה השנה, ומאז ועד היום הם התגלגלו על דרכים יבשות רוב הזמן.
השוק המרכזי של בוקרשט, שוק אובור, הוא מתחם ענק שמקבץ כמה האנגרים, וכל אחד מהם מתמחה בנושא מסוים, למשל שוק הפירות והירקות, שוק הבשר, שוק של כלי בית ומטבח, בדים, נעליים, בגדים ועוד.
לפני שני קייצים נסעתי עם הילדים לשוק הכרמל, יום שישי בצהריים, קיץ לוהט ואני כבר לא זוכרת מה חיפשנו בשוק, אבל כן זכור לי שהסתובבתי חצי שעה בסמטאות נווה צדק כדי למצוא חניה ובסוף העמדתי את הרכב במגרש מסודר שעלות שעת חנייה בו מקזזת את כל החיסכון הצפוי בקניה.
מי שמכיר את מחירי החניה הממוצעת בלב תל אביב עשוי לגלות כי שעת חניה במרכז עיר בירה גדולה באירופה עולה בין שקל וחצי לשני שקלים במקרה הרע או בכלל לא ברוב המקרים. מתחת לשוק הפירות והירקות ישנו חניון תת קרקעי בעלות שקל וחצי לשעה, ועוד חניון על קרקעי פתוח, ועוד חניון חינמי מקורה בקניון שמעבר לכביש, וגם תחבורה ציבורית נגישה, כשמצוקת חניה היא לא מסוג השיקולים שמכריעים בשאלה אם ללכת לשוק או להישאר כבר בבית.
הביקור הראשון שלי בשוק אובור היה לפני כשלוש שנים, אז הגעתי לבוקרשט כתיירת, חודש דצמבר קר ומושלג, חיפשנו מפלט מהקור החודר לעצמות וקפצנו לתוך ההאנגר הראשון שניקרה על דרכנו, שמיד התברר כלב לבו של שוק הבשר.
ושנינו צמחונים כבר מאה שנה בערך.
מאות שרשראות לבנות של קישקע טרי היו תלויות מהתקרה, נתחי בקר אדומים בגדלים שלא ראיתי לפני זה, מתחם כל כך ענק כאילו שכל הרפת של הקיבוץ הייתה ארוזה שם בתוך הויטרינות המצוננות. מים אדומים שטו במורד הרצפה לעבר תעלות הניקוז, והריח, אוי הריח, כמה מחריד. וככל שניסיתי להתקדם כדי לברוח מהמקום ככה העמקתי ואבדתי בנבכי הפרוזדורים המהבילים של שוק הבשר, כמו התעללות במשחק מבוך חולני הזוי, רק שבמקום נתח גבינה צהובה בסוף המסלול, כשיד אחת סותמת את האף כדי לא להריח והיד השנייה יוצרת מחסום דמיוני לשדה הראייה כדי לא לראות, בסוף המסלול ציפיתי למצוא את פתח המילוט לאוויר הצח.
היום אני כבר לא תיירת בבוקרשט ומגיעה מדי פעם לשוק הפירות והירקות ברכב הפרטי שלי, מצוידת בשקים רב פעמיים בתא המטען.
אם יתמזל מזלי אצליח לשים יד על גידולים חקלאיים אורגניים שהכפריים מגדלים בשדות הקטנים שלהם סביב הבית, ומביאים את התוצרת שלהם בעצמם למכור בשווקים, מה שנקרא מהיצרן ישירות לצרכן וללא התערבות של עוד כמה ידיים בדרך, כדוגמת מועצת הירקות, איגוד מגדלי הפירות, עבור בשוק הסיטונאי, ומתווכים כל מיני שגוזרים קופונים על גב המגדלים והצרכנים. הסבירו לי שקל לזהות ירק שנמכר בשיטת שיווק B to C, יעני ביזנס טו קוסטומר: ככל שהירק פחות אחיד בצורתו וגודלו ביחס לאחים שלו, וככל שהוא יותר מכוסה בוץ, ככה יש סיכוי יותר גדול שהוא מגיע מגידול עצמי של החקלאי ולא יבוא מטורקיה, יוון או ספרד.
מאז שהגעתי לרומניה לפני כחצי שנה חיפשתי חנויות שמתמחות בציוד רקמה, חוטים, בדים ומחטים, או במילים אחרות חנויות סדקית, וברומנית קוראים לזה mercerize. בישראל כבר לא רואים חנויות המתמחות בסדקית כמו כאן, המוצרים הם בנים חורגים בתוך חנויות יצירה, והאיכות בהתאם.
אם התעוררה בכם סקרנות מה לי ולחנויות סדקית ממליצה לכם ללחוץ על כפתור "עקבו אחרי" בגלישה דרך המחשב והמידע כולל תמונות ייחשפו בפוסט הבא שלי בבלוג.
שוק הוא מראה תרבותית חברתית
בהאנגר שבו מצאתי תוך שנייה את חנות הסדקית הצבעונית והעשירה, וגם את אשר חשקה נפשי, בעזרתה של מוכרת רומניה אדיבה שאפילו ידעה לפטפט כמה מילים באנגלית, יש ערב רב של חנויות מסוגים שונים.
אני אמנם לא חובבת גדולה של קניות בשווקים, ועם זאת נהנית לשוטט, להתבונן, לצלם, להריח, להקשיב. השיטוט בשווקים הוא סוג של מחקר אנתרופולוגי, המוצרים בחנויות הם מראה תרבותית והמפגש האנושי הוא מראה חברתית.
וילונות ארוכים, כובעי סבא, כלי בישול מאמייל, שמלות מלמלה זעירות, חליפות מהודרות לגבר, מעילים מפונפנים, קרמיקה צבעונית, בדי תחרה במגוון צבעים, הם רק חלק מהייצוג התרבותי הרומני שמשתקף דרך תמהיל החנויות בשוק.
לפני שנפרדתי מהשוק צילמתי כמה דוכנים יפים במיוחד במתחם הירקות כשפתאום שמעתי מישהו גוער בי ברומנית, אמנם לא הבנתי מה הוא אמר אבל לפי שפת הגוף וטון הדיבור ניחשתי שהוא אוסר עלי לצלם. תחבתי את האייפון לכיס וברחתי משם לא לפני שעשיתי מאמץ לא מוצלח להסביר לו בשפה שהוא לא מבין שהתמונות שצילמתי דווקא מחמיאות ולא מאיימות, וקיוויתי שזה ירגיע אותו כשיבין כי אני לא נציגה של רשויות המס וגם לא סוכנת סמויה מהסקוריטטה. אמנם עברו כמעט 30 שנה מאז לכתו של הרודן צ'אושסקו לגיהינום, אבל בטח ייקח עוד דור לפחות עד אשר הזיכרון הרגשי והפחד יתמוגגו. אגב, בעלי הדוכנים בשווקים בישראל תמיד שמחים להצטלם, תמיד יש להם מה להגיד על המצב הכלכלי חברתי פוליטי.
אם יזדמן לכם פעם להגיע לרומניה אל תפספסו את הצנוניות הקטנות הרעננות האלה שנראות כמו עגבניות שרי בוהקות, ברומנית קוראים לזה רדיקיוצה, ואני כבר מכורה.